שימוש ברכבים, בשיעור 100%, לצרכי העסק

העובדות המערערת עוסקת בתחום הנדסת המעליות, לרבות התקנה, אחזקה ומתן שירותי חילוץ ממעליות. המשיב הוציא שומה למערערת בגין ניכוי תשומות החזקת טנדרים, בשיעור 100%, במקום שני שלישים. המערערת טוענת, כי היא מפעל חיוני לצורך חוק שירות עבודה בשעת חירום, התשכ"ז-1967 ואת השירותים היא נותנת, כאמור, 24 שעות ביממה - שבעה ימים בשבוע, באמצעות כלי הרכב המסחריים שבבעלותה. המערערת מפעילה 31 כלי רכב, ומתוכם 20 כלי רכב מסחריים מיועדים לצורך עמידה בדרישות הכוננות, אשר להן היא מחויבת. יש רכבים, המשמשים כרכבי חברה בלבד שהם רכבי עבודה; ויש רכבים - הטנדרים, שהם רכבי כוננות. הפרדה זו תומכת בדרישת המערערת להכרה בניכוי מלא לרכבים, המשמשים כרכבי כוננות, ובניכוי חלקי לשאר רכבי החברה. נוסף על כך, על פי נוהלי החברה, רכבי הכוננות מנועים מלצאת לנסיעות ארוכות טווח, ואין הם יוצאים לחופשות עם נהגיהם. לכן, אין שימוש מעורב בטנדרים וכל שימושם הוא למתן שירות בלבד. לאור זאת היה מקום לאשר ניכוי תשומות בשיעור 100%. במסגרת הערעור נטען, כי ההחלטה בהשגה אינה מנומקת ואינה מפורטת. עוד נאמר, כי המחלוקת בין המשיב למערערת היא מחלוקת עובדתית, הנסמכת על האמור בספרי המערערת שלא נפסלו, ולכן נטל ההוכחה מוטל על המשיב. המשיב הפנה להוראות תקנה 18 לתקנות מע"מ, התשל"ו-1976 [להלן - "התקנות"] וטען, כי בא לקראת המערערת והתיר לה לנכות שני שלישים מן התשומות בגין הרכבים הפרטיים, ולא רק רבע מתשומות אלה, על אף שעיקר השימוש ברכבים הפרטיים, שהחברה כינתה בערעור "רכבי חברה", היה שלא לצורכי העסק. לכן, חלה לכאורה תקנה 18(ב)(3) לתקנות ועל פיה ניתן לנכות רבע מתשומות אלה. באשר לטנדרים, המנהל לא קבע את החלק היחסי והמדויק של השימוש בעסק, לעומת השימוש שלא לצורכי העסק. לכן חלה תקנה 18(ב)(2) לתקנות, ועל פיה, כאשר עיקר השימוש בנכס הוא לצורכי העסק והמשיב לא קבע את היחס בין שני השימושים, המערערת רשאית לנכות שני שלישים ממס התשומות. נוסף על כך, המשיב טען, כי המערערת לא הציגה לפניו כל ראיות לכך, שהשימוש בטנדרים הוא לצורכי העסק בלבד, ולא לצרכים פרטיים. נטל השכנוע מוטל על המערערת. שכן, השאלה: מהו השימוש שנעשה בטנדרים היא שאלה לבר-פנקסית, ואין פנקסי החשבונות של המערערת יכולים לשפוך אור על השימוש שנעשה בטנדרים. המערערת לא ניהלה רישום של הנסיעות, שביצעו בטנדרים לצורכי העסק, לעומת השימוש שלא לצורכי העסק שבוצע בהם. הטנדרים אינם חונים בבית העסק, אלא העובדים נוסעים איתם לבתיהם. די בשימוש זה, שלא לצורכי העסק, כדי להביא לדחיית הערעור.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באשר לנטל ההוכחה, מקובלת טענת המשיב, כי התשובה על שאלת השימוש, אשר נעשה בפועל בטנדרים, הנה בידיעתה הבלעדית של המערערת, ואין למצוא לה תשובה מתוך פנקסי המערערת. זאת, במיוחד לאור העובדה, שהמערערת לא ניהלה כאמור רישום של הנסיעות השונות שביצעו הטנדרים. תקנה 18 לתקנות מאפשרת למשיב לאשר ניכוי יחסי, גם אם לא נקבע החלק היחסי בעיקר השימוש ברכב. יש לקבוע לגופו של עניין, האם אכן היו ראיות לפני המשיב, אשר יאפשרו לו לקבוע, כי השימוש הוא בשיעור 100% לצורכי העבודה, או בשיעור אחר, אשר יאפשר לו לקבוע שימוש יחסי, כאשר הנטל להוכחת טענה זו מוטל, כאמור, על המערערת. תוצאת קביעה, כי השימוש שלא לצורכי העסק הנו בשיעור 33%, אין משמעה, כי המנהל הפעיל את שיקול דעתו, אלא הנה תוצאה נגזרת בכל מקרה, שבו לא יוכח לפני המשיב, כי השימוש בנכס הנו אך ורק לצורכי העסק, ואין אפשרות לקבוע את השימוש היחסי בו. בהתאם לכך, יש לחזור ולבחון את הראיות שהיו לפני המשיב, כדי לקבוע: האם הייתה הצדקה לגופו של עניין, שלא לקבל את טענת המערערת, או שלא לקבוע חלק יחסי בעיקר השימוש לצורכי העסק. נראה, כי על פי חומר הראיות שהיה לפני המשיב, הוא יהיה אמור להגיע באופן סביר למסקנה חד משמעית יותר, באשר לחלק היחסי בעיקר השימוש בנכס, ולא הייתה הצדקה להשתמש בהוראות תקנה 18(ב)(2) לתקנות. המערערת הסבירה, כי כל רכבי הכוננות, שהם למעשה הטנדרים נשוא הערעור, נמצאים בכוננות קריאה מדורגת על פי מיקום וסבב הפעלה. רכבים אלה אף מנועים מלצאת לנסיעות ארוכות טווח, והם אינם יוצאים לחופשות עם נהגיהם. משיקולים כלכליים, המערערת בחרה שלא לחייב את נהגי הטנדרים להשיבם למקום עסקה עם סיום יום העבודה, מאחר שעלות של שכירת חניון ושל אבטחת רכבים מסתכמת באלפי שקלים לחודש. נוסף על כך, מגורי העובדים אינם נמצאים סמוך לסניפי המערערת, עלות הזנקת כונן מביתו ובחזרה באמצעות מונית, לשם משיכת רכב כוננות והזמן הדרוש לכך, אינם כדאיים כלכלית ומעשית. רכבי המערערת אינם מבוטחים בעבור נהגים שאינם עובדי החברה, הספסל האחורי של הטנדרים מלא בחלקי חילוף ומיועד רק לצורכי עבודה, וכן נהג, שיוצא לחופשת מילואים או לחופשת מחלה, מחזיר את הרכב למסלול העבודה. לאור כל האמור לעיל, נראה כי המשיב יכול היה בהחלט להגיע למסקנה ממשית, באשר לייחוס החלק המכריע של השימוש בטנדרים לשימוש עסקי. גם האפשרות התיאורטית להשתמש בטנדרים, באופן חריג לצרכים פרטיים, לא הצדיקה אי קביעת חלק יחסי. נראה כי בנסיבות העניין, גם אם לא ניתן לקבל את טענת המערערת בדבר שימוש עסקי בשיעור 100%, ניתן לקבוע חלק יחסי של שימוש עיקרי בנכס לצורכי העסק, בשיעור 90%, ובהתאם להתיר את הניכוי. הערעור התקבל חלקית.

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לפני: כב' השופטת דניה קרת-מאיר ניתן ב-10.9.2006