עובדת בשיבא תשלם 50 אלף שקל על הצצה בתיק גיסה לשעבר

תיק שנפתח כתביעה על הדלפת מידע רפואי, נהפך במהלך השנתיים שבהן הוא התנהל בבית משפט השלום בתל אביב-יפו לחשיפה לא נעימה על האופן שבו מוסד רפואי גדול מתמודד - או שלא מתמודד - עם עובדים שמציצים בתיקים רפואיים של קרובי משפחה. השופט אבי כהן, שדן בתביעה, היה ברור בדבריו: "המקרה שנדון בתיק זה חושף את הקלות הבלתי נסבלת והמטרידה שבה מידע רפואי סודי ורגיש על מטופל בתחום הנפש מודלף ממחשב בית חולים, למרות כל הדינים והנהלים שאמורים לשמור ולהגן על מידע זה".

התובע הוא שחר ניר, נכה צה"ל שסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ומטופל נפשית מזה שנים במרכז הרפואי תל השומר (שיבא). הנתבעת היא גיסתו לשעבר - אחותה של אשתו לשעבר (כיום גרושתו) - שעבדה בבית החולים בתפקיד מנהלי לחלוטין שאין לו שום קשר לטיפול הרפואי. לפי כתב התביעה, היא נכנסה ללא סמכות לתיקו הרפואי של האיש ומסרה מידע רגיש לבני משפחתו - מידע שלטענתו נוצל נגדו במהלך מאבק גירושים קשה.

בית המשפט קבע כעובדה שלא נמצאת במחלוקת, שלפיה הנתבעת ביצעה שלוש כניסות נפרדות לתיק הרפואי - ב-3 ליולי 2022, ב-4 לאוגוסט 2022 וב-7 לאוגוסט 2022 - וללא שום אישור, לא בכתב ולא בעל פה, מהתובע. הכניסה השנייה בוצעה באותו היום בדיוק שבו פתחה אחותה בהליכי גירושים והרחקה דרמטיים נגד האיש, כולל צו הרחקה שבוצע בפועל על ידי המשטרה. הכניסה השלישית בוצעה יומיים אחרי דיון נוסף באותו ההליך.

השופט התייחס בחריפות לאמינות של הנתבעת, שטענה שוב ושוב כי "אינה זוכרת" את נסיבות הכניסות: "בי רושם מובהק שהנתבעת מנסה בכך לחמוק מלספר על דברים קונקרטיים ופוזיטיביים". לגבי הכניסה השנייה, גרסתה השתנתה שלוש פעמים באותו הדיון - פעם היא טענה שנפגשה עם התובע פנים אל פנים, פעם שרק שוחחה עמו בטלפון, ופעם שאינה זוכרת כלל. בית המשפט לא התרשם: "מיותר לציין, כי אין לסמוך על עדות כה סותרת וזגזגנית של הנתבעת בעניין כה מהותי".

השופט: הכניסות לא נועדו לטובת התובע

ממכלול הראיות, כולל הודאתה של הנתבעת בשיחת בירור פנימית, שלפיה שוחחה עם אחותה על מה שראתה בתיק "מתוך דאגה ורצון לשמוע עליהם שלא ייפרדו", הגיע השופט למסקנה חדה: הכניסות לא נועדו לטובת התובע, אלא בדיוק להפך - כדי לסייע לאחותה במאבק הגירושים.

לא רק הנתבעת יצאה נפגעת מפסק הדין. בית המשפט מתח ביקורת חריפה גם על שיבא, שערך לנתבעת הליך בירור ושימוע רק לגבי שתיים מבין שלוש הכניסות, ופספס לחלוטין את קיומה של הכניסה הראשונה. הדבר התגלה רק בשלב של הגשת התצהירים. בסופו של אותו הליך משמעתי, הסתפק בית החולים במתן התראה בלבד, והנתבעת ממשיכה לעבוד שם עד היום.

מעבר לכך, התברר כי בפועל, בניגוד לנהלים הרשמיים שאוסרים על עובד מנהלי להיכנס בשום מקרה לתיק רפואי של קרוב משפחה, הפרקטיקה הנהוגה בקרב עובדי שיבא היתה שונה: מספיק אישור בכתב מהמטופל כדי להכשיר כניסה שכזו. כך העיד, בין השאר, אירוע נפרד שבו נסגרה תלונה דומה נגד הנתבעת רק כי הוצג אישור בכתב מהמתלוננת האחרת. השופט קבע כי, "קיים פער גדול מאוד ומטריד מאוד, בין נהלי הנתבע הרשמיים... לבין ההתנהלות הסלחנית והגמישה בפועל".

פיצוי חלקי, לא כמבוקש

בסופו של דבר קיבל בית המשפט את התביעה באופן חלקי בלבד. הוא אמנם קבע כי הוכחה פגיעה בפרטיות ובסודיות רפואית, וגם פגיעה באוטונומיה - נזק תוצאתי אמיתי, שהתבטא ברגשות כעס, תסכול ותחושת בגידה שהתובע חווה, כפי שנשמע בשיחות מוקלטות שהגיש. עם זאת, השופט לא שוכנע שהמידע שהודלף היה בפועל המקור להליכי הגירושים והמשמורת - בני המשפחה הציגו ראיות שהמידע הגיע אליהם ממקורות אחרים.

בית המשפט הביא בחשבון גם את התנהלותו הבעייתית של התובע עצמו, כולל התנערות מהסכם שהשיג עם בנה של הנתבעת. לבסוף חויבו שני הנתבעים - שיבא והעובדת - לשלם כל אחד בנפרד 40 אלף שקל פיצוי ועוד 10,000 שקל הוצאות משפט, כך שהתובע יקבל בסך הכל 100 אלף שקל. במסגרת הודעת צד שלישי שהגיש שיבא נגד העובדת שלו, חויבה הנתבעת להשיב למוסד הרפואי 20 אלף שקל נוספים.

• הוועדה המקומית ממליצה לאשר 200 דירות נוספות לארי נדל"ן בתל השומר

תל השומר: התמונה המלאה

בא כוחו של שחר ניר, עו״ד אורי אלדר, מסר כי, "עניינו של פסק הדין אינו מתמצה במעשה הפסול של עובדת אחת, אשר עיינה במידע רפואי רגיש בניגוד לדין. הפרשה הציפה סוגיה רחבה ועקרונית בהרבה - היקף אחריותם של מוסדות רפואיים להגן בפועל על המידע הרפואי הרגיש ביותר של מטופליהם. פסק הדין משיב על שאלה זו באופן ברור, וקובע כי האחריות לפגיעה בפרטיות רפואית אינה אחריות אישית בלבד, אלא גם אחריות מערכתית. פסק הדין מעביר מסר משפטי וציבורי חשוב באשר למעמדה של הזכות לפרטיות רפואית. החובה לשמור על מידע רפואי אינה מוטלת רק על עובד הפועל בניגוד לדין, אלא גם על המוסד הרפואי המעסיק אותו, שנדרש להבטיח מנגנוני הרשאה, פיקוח, בקרה ואכיפה אפקטיביים. נהלים כתובים אינם מספיקים אם הם אינם מיושמים ונאכפים הלכה למעשה. חשיבותו של פסק הדין חורגת מעניינו הפרטי של שחר ניר. בתקופה שבה יותר ויותר ישראלים, ובהם לוחמי מילואים, הלומי קרב ונפגעי טראומה, פונים לקבלת טיפול נפשי, מערכת הבריאות מחויבת להבטיח כי המידע הרפואי והנפשי הרגיש ביותר שלהם יישמר בקפדנות. מידע רפואי הוא מקודש. פגיעה באמון המטופלים בשמירת הסודיות הרפואית עלולה להרתיע אנשים מלפנות לקבלת טיפול, דווקא כשהם זקוקים לו יותר מכל. לא ניתן להשלים עם מציאות שבה מטופלים חוששים שמידע אישי ורפואי שמסרו במסגרת טיפול עלול להיחשף או לשמש נגדם. הדברים מקבלים משנה תוקף ביחס לבתי חולים המטפלים, בין היתר, בפצועי צה״ל, באנשי מערכת הביטחון, במשוחררי שבי, בנפגעי טראומה ובבכירי המדינה. מוסד רפואי, ובוודאי מוסד רפואי ממשלתי, חייב לשמש דוגמה בהגנה על פרטיות מטופליו, ולא להיות גורם שכשל בשמירה על זכות יסוד זו. הפיצוי שנפסק לשחר ניר מהווה הכרה משפטית בעוול שנגרם לו, אך חשיבותו המרכזית של פסק הדין אינה בסכום שנפסק, אלא בקביעה העקרונית: הזכות לפרטיות רפואית היא זכות יסוד, ומי שמופקד על שמירתה חייב לשאת באחריות כשהיא מופרת. אנו מקווים כי פסק הדין יהווה נקודת מפנה, שתוביל לחיזוק ממשי של מנגנוני הפיקוח, אבטחת המידע והאכיפה במערכת הבריאות, ותבטיח כי מקרים מסוג זה לא יישנו בעתיד".