מגל מערכות זכתה בחוזים של כ-7.5 מיליון דולר: תאבטח שני נמלי תעופה בין-לאומיים
מגל מערכות ביטחון, המפתחת, מייצרת, ומשווקת מערכות אבטחה ממוחשבות, הודיעה היום כי החברה זכתה בחוזים של כ-7.5 מיליון דולרים לאבטחת שני שדות תעופה בדרום-מזרח אסיה ובצפון אפריקה. שני הפרויקטים מבוססים על פתרונות turnkey, ויושלמו במהלך שנת 2009.
הפרויקט בדרום מזרח אסיה מבוסס על מערכות תיל (DTR 2000), ומערכות טמונות בקרקע (Omnitrax), בנוסף למערך מצלמות נייחות בעלות יכולת ניתוח וידאו מתקדמות. בנוסף תשלב מגל מערכת מצלמות תרמיות (MTC 1500E)בכיסוי רדאר עליו החליט הלקוח. הההתראות ממערכות האבטחה יקלטו במרכז בקרה ושליטה שינוהל ע"י מערכת ה-Fortis של מגל, ויהיה בקשר עם ניידות בקרבת שדה התעופה בעזרת תקשורת וידאו ונתונים אלחוטית.
הפרויקט בצפון אפריקה מבוסס על מערכת ה- IntelliFiber (מערכת זעזועים) ומערכת ה- Magnet (מערכת שליטה ובקרה). עם סיום ההתקנה, ההנהלה צופה שהפרויקט יורחב, על מנת לאפשר גם שילוב של יכולות אבטחה נוספות.
יזהר דקל, מנכ"ל מגל, ציין כי "ההשקעה ארוכת הטווח בפיתוח ובהתאמת הפתרונות לצורכי הלקוח, באה לידי ביטוי בשורת ההזמנות שקיבלנו לאחרונה. הפרויקט באסיה הוא שדה התעופה השני שאנו מבצעים באותה מדינה. עוד הוסיף כי "הפרויקטים הללו משתלבים בתפיסת האבטחה הכוללת אותה מיישמים שדות תעופה רבים ברחבי העולם."

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.