זוג אחד, הסכם אחד, הליך אחד

זה קורה לא מעט: בני זוג צעירים, אחראים ומחושבים, חיים יחד כידועים בציבור. הם מבינים שיחסי ממון הם עניין מהותי, משקיעים זמן ומשאבים בעריכת הסכם רכושי מפורט, נפגשים עם עורכי דין, מפרטים נכסים ומנסחים הסכמות לגבי מה ייחשב רכוש משותף ומה יישאר נפרד - ומתכוונים לפנות לבית המשפט לאישור. ואז מגיעה האזהרה מעורך הדין: "אם תתחתנו בעוד שנתיים, תצטרכו לערוך הסכם ממון חדש ולאשר אותו שוב".

זה לא הגיוני, זה לא יעיל, וזה בוודאי לא משרת זוגות שמבקשים ודאות ושקט נפשי. לכן פסק הדין של בית המשפט העליון  (בע"ם 48399-09-24, שניתן ב-23.3.26), הוא לא רק צודק מבחינה משפטית - הוא גם הכרחי מבחינה מעשית.

עד פסק הדין הזה, רוב השופטים בישראל החזיקו בגישה נוקשה: "אין לערב מין בשאינו מינו". חוק יחסי ממון נועד לנשואים; חוק בית המשפט למשפחה שימש את הידועים בציבור; ועל פי התפיסה הזו, שני המסלולים אינם אמורים להיפגש. המשמעות הייתה פשוטה: אם אתם ידועים בציבור - אשרו את ההסכם; ואם בעתיד תינשאו - אשרו אותו מחדש, גם אם לא השתנתה בו אפילו מילה.

כאן בדיוק נולדת הבעיה. זוגות רבים חיים יחד שנים לפני שהם מחליטים להינשא, ולעיתים ההחלטה מגיעה רק בשלב מאוחר יותר - בעקבות שינויים בחיים כמו ילדים, רכישת דירה או שיקולי מיסוי. האם נכון לחייב אותם לשוב שוב לשולחן המו"מ, לשלם שוב אלפי שקלים להוצאות משפטיות, ולהיכנס מחדש לדיונים מפורטים - הפעם תחת לחץ של חתונה מתקרבת? וגרוע מכך: מה אם אחד מבני הזוג ינצל את המעמד כדי "לסחוט" שינויים בהסכם? זה לא תרחיש תיאורטי אלא סכנה אמיתית ושכיחה למדי - סכנה שהגישה הישנה תרמה במידה לא מבוטלת להיווצרותה.

• העליון: ידועים בציבור יכולים לקבוע שהסכם ממון יחול גם אם יינשאו
• המפגש הבעייתי בין הורים גרושים וילדים לבין אזעקות וטילים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לא רק נוחות אלא שינוי תפיסתי עמוק

השופטת דפנה ברק-ארז קבעה (בהסכמת השופט יחיאל כשר), כי בני זוג ידועים בציבור רשאים לערוך הסכם רכושי אחד שיסדיר מראש את יחסיהם הן בתקופת היותם ידועים בציבור והן לאחר נישואיהם - במסגרת הליך אישור יחיד, צופה פני עתיד, בבית המשפט לענייני משפחה.

התנאים לכך פשוטים ומתבקשים. ראשית, נדרשת הצהרה מפורשת בהסכם שהוא יחול גם במקרה של נישואין. שנית, נדרש אישור שיפוטי מלא של בית המשפט - אישור נוטריוני לא יספיק. שלישית, בית המשפט צריך להשתכנע שמדובר בהסכמה חופשית וכי שני הצדדים מבינים את ההסכם ואת תוצאותיו.

פסק הדין הזה אינו רק "נוח". הוא משקף שינוי תפיסתי עמוק בדיני המשפחה בישראל. ראשית, יש כאן הכרה בגמישותן של מערכות יחסים: לא כל זוג יודע מראש אם ירצה להינשא. החלטות משפחתיות מתפתחות לאורך זמן ולעיתים מוכרעות דווקא בשל אירועים חיצוניים, כמו מלחמה, מגיפה או משבר כלכלי. הדין צריך לאפשר לבני זוג לתכנן מראש מסגרת הסכמית, בלי לכפות עליהם לוח זמנים נוקשה ופרוצדורות כפולות.

• לאחר הדיון בבג"ץ: מיליארד שקל שהועברו למוסדות חינוך חרדיים יישארו בידיהם
• בנק מזרחי נקנס ב-6.8 מיליון שקל על הפרות בתחום הלבנת ההון
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• האב חתם בשמה על צ'קים - והיא תשלם 1.5 מיליון שקל

שנית, פסק הדין מחזק את הוודאות המשפטית: כאשר זוג יודע שההסכם שלו "מכוסה" גם קדימה, הוא יכול לבנות את חייו המשותפים בביטחון. אין חרב תלויה מעל ראשם של בני הזוג, אין חשש לסחיטה רגשית או כלכלית ערב הנישואין לצורך "מקצה שיפורים", ואין צורך בהתדיינות נוספת רק מפני שהסטטוס השתנה.

שלישית, מדובר בחיסכון משאבים ברור: מדוע לחייב זוגות לשלם פעמיים עבור אותו הליך ולהשקיע פעמיים משאבים נפשיים וכלכליים? ומדוע להעמיס על מערכת המשפט תיקים כפולים? הפתרון של בית המשפט העליון יעיל כמעט מכל זווית.

כיבוד האוטונומיה של בני הזוג

השופט דוד מינץ טען בדעת המיעוט, כי אישור משולב "מערבב מין בשאינו מינו" ועלול לייצר אי-ודאות. לשיטתו, משטר "חזקת השיתוף" החל על ידועים בציבור שונה מהותית ממשטר "איזון המשאבים" החל על נשואים, ולכן יש להפריד בין האישורים. אני מבין את ההיגיון שבטיעון, אך אינני מזדהה עימו.

השאלה שבבסיס הדברים פשוטה: למה? אם בני הזוג מודעים להבדל ובוחרים במפורש להתנות על שני המשטרים, איזה אינטרס משפטי משרת את הדרישה לאישור כפול? דעת המיעוט מניחה שבני הזוג "צריכים לחשוב שוב" ערב הנישואין. אבל מה אם הם אינם רוצים לחשוב שוב - משום שכבר החליטו, וכל מבוקשם הוא ודאות? במובן הזה, גישת הרוב מכבדת את האוטונומיה של בני הזוג - ולדעתי זו הגישה הנכונה ברמה המהותית.

היישום המעשי של פסק הדין

פסק הדין פותח אפשרויות חדשות, אך במקביל מציב דרישות ברורות. אם אתם זוג שמבקש לערוך הסכם "דו-שלבי" - כזה שיחול בתחילת הדרך כידועים בציבור וימשיך לחול גם אם וכאשר תינשאו - אלה הצעדים שכדאי להקפיד עליהם.

ראשית, נסחו את ההסכם בצורה מפורשת וחדה. אל תסתפקו בניסוח מעורפל בסגנון "אולי נינשא בעתיד", שעלול לעורר קושי באישור. במקום זאת, כתבו במפורש: "בני הזוג מצהירים כי הם אינם פוסלים אפשרות להינשא בעתיד, ומבקשים להסדיר את יחסי הממון ביניהם באופן מקיף וחד-פעמי. הסכם זה יעמוד בתוקפו המלא גם אם יינשאו בני הזוג זה לזו בעתיד, ללא צורך בהליך אישור נוסף."

שנית, ציינו בבקשה לבית המשפט את שני הבסיסים המשפטיים: אישור מכוח חוק בית המשפט למשפחה לתקופה שבה בני הזוג הם ידועים בציבור, ואישור מכוח חוק יחסי ממון לתקופה שלאחר הנישואין, ככל שיתקיימו.

שלישית, הוסיפו סעיף התנאה על חוק יחסי ממון. הבהירו שאתם מודעים לכך שברירת המחדל לנשואים היא "איזון משאבים" לפי סעיף 5 לחוק, ושאתם מבקשים להתנות עליה: "בני הזוג מתנים במפורש על הוראות סעיף 5 לחוק יחסי ממון (איזון משאבים), וקובעים כי ככל שיינשאו, יחולו ביניהם ההסדרים המפורטים בהסכם זה."

רביעית, הקפידו על אישור שיפוטי - לא נוטריוני. הפסיקה ברורה: אימות נוטריוני לבדו אינו מספיק. עליכם להתייצב בפני שופט בבית המשפט לענייני משפחה, שיוודא שאתם מבינים את משמעות ההסכם ואת תוצאותיו.

חמישית, הסתמכו במפורש על הפסיקה החדשה. בבקשה לבית המשפט ציינו, כי הצדדים מבקשים להסתמך על פסק הדין בבע"ם 48399-09-24.

עו"ד יגאל קולוף, שותף במחלקה המסחרית במשרד וקסלר-ברגמן.