רשת ביטחון או מתווה מחורר?

בימי לחימה, כשהתותחים רועמים והמשק נכנס למצב חירום, המדינה מחויבת לספק לאזרחיה דבר אחד מעל לכל: ודאות. ודאות ביטחונית היא תפקידו של צה"ל, אך ודאות כלכלית היא תפקידה של הממשלה. מתווה הסיוע הכלכלי שהוצג השבוע בוועדת העבודה והרווחה נועד, על הנייר, להיות אותה רשת ביטחון שתמנע קריסה של מאות אלפי בתי אב. אך כפי שעולה מדיוני הוועדה, בחינה מדוקדקת של הפרטים מגלה שהרשת רחוקה מלהיות הרמטית, ורבים מהעובדים בישראל עלולים ליפול דרכם.

אשליית ה-75%

במהלך הדיונים חזר ועלה הנתון כאילו המדינה מעניקה החזר הוצאות שכר של 75% לעסקים שנפגעו דרך מתווה הפיצויים לעסקים, אך לא כך הדבר: ראשית, ההחזר מוגבל רק לעסקים שמחזורם אינו עולה על 400 מיליון ש"ח. המשמעות היא שעל אף שהעסקים מעל 400 מיליון ש"ח מהווים 2% מכלל העסקים במשק, הם המעסיקים של כ-60% מהעובדים במגזר העסקי בישראל, כלומר- המנועים הגדולים של המשק והמעסיקים של מאות אלפי עובדים – נותרים מחוץ למשוואה הזו כבר בנקודת הזינוק.
שנית, גם עבור אותם עסקים שנכללים במתווה, ההחזר מותנה בירידה של לפחות 25% במחזור בחודשים מרץ ואפריל. ומה עם עסק שחווה ירידה של 20%? או עסק שבו המחזור לא נפגע באופן דרמטי, אך עובדיו אינם יכולים להגיע לעבודה מסיבות אובייקטיביות של המלחמה? עבורם, מתווה הפיצויים אינו נותן פתרון. וזה עוד בלי שציינו שהפיצוי של ה-75% מוכפל בשיעור הירידה במחזורים (כלומר, ירידה ב25% משמעה פיצוי של 18.75% בלבד), ולא יותר מהשכר הממוצע במשק.
אבל, הבעיה החמורה ביותר היא התמריץ המעוות שהמתווה מייצר. כאשר החזר הוצאות השכר וההוצאות הקבועות מוגבל לתקרה נמוכה (כ-1.2 מיליון ש"ח לעסקים גדולים), נוצר למעסיק תמריץ כלכלי ישיר להוציא את עובדיו לחל"ת במקום להשאירם במעגל העבודה. במקום לעודד שימור עובדים ורציפות תפקודית, המדינה דוחפת את העובדים אל לשכות התעסוקה ואת המעסיקים אל צמצום פעילות והקטנת התוצר והפריון.

הנפגעים השקופים של המלחמה

במהלך הדיונים בכנסת עלו שאלות שנותרו ללא מענה- מה יעלה בגורלו של הורה שלא יכול להגיע לעבודה כי מוסדות החינוך של ילדיו סגורים? מה עם עובד שנאלץ לסעוד הורה קשיש בגלל המצב, או אדם עם מוגבלות שהמוגבלות שלו מונעת ממנו להגיע למקום עבודה שאינו ממוגן?
במתווה הנוכחי, לקבוצות הללו אין מענה. המדינה מצפה מהם לספוג את ימי ההיעדרות על חשבונם, או לקוות לטוב ליבו של המעסיק. הדרישה מול המדינה לראות בהיעדרות מסיבות כאלה כהיעדרות מוצדקת המזכה בשכר או בפיצוי, בדיוק כפי שהיה בסבבים קודמים - נותרה ללא מענה. לא ייתכן שעובד ייענש כלכלית בגלל שמילא את חובתו המשפחתית או בגלל מגבלות פיזיות שאינן בשליטתו.

התיקונים שהושגו והפערים שנותרו

יש לציין לזכות יו"ר הוועדה- ח"כ מיכל וולדיגר, שביחד עם ארגוני החברה האזרחית הוכנסו מספר שינויים קריטיים במתווה, כאשר השינוי המהותי ביחס למתווים קודמים הוא הכנסת אפשרות יציאה לחל"ת ביוזמת העובד, ולא רק ביוזמת המעסיק. כך יתאפשר לדוגמא לעובדים שעתיים ויומיים שלא נקראו למשמרות לדרוש דמי אבטלה באופן יזום עם פחות תלות במעסיק. בנוסף קיצור תקופת החל"ת המינימלית מ-14 יום לעשרה וימים, וקיצור תקופת האכשרה (הזמן הנדרש לעבודה קודמת כדי להיות זכאים לדמי אבטלה) מ-12 חודשים ל-3 חודשים לאוכלוסיות פגיעות, הם צעדים חשובים בכיוון הנכון.

• לא תרצו לצאת: כך הפך הממ"ד לסוויטה הכי נחשקת בבית
• למרות המלחמה: בוול-סטריט אין פאניקה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עם זאת, נותר חור שחור גדול: השבוע הראשון של המלחמה. המתווה הנוכחי משאיר פער של אי-ודאות לגבי הימים הראשונים, שבהם המשק עצר מלכת בבת אחת. מאות אלפי עובדים שנעדרו בשבוע הראשון למערכה וחזרו לעבודה לאחר ההקלות בהנחיות פיקוד העורף לא מכוסים דרך מתווה החל"ת (עקב התנאי של מינימום 10 ימים) ולפיכך המנגנון הנכון לצמצום הפגיעה באותם עובדים הוא דרך מתווה הפיצויים לעסקים, שהדיונים עליו יחלו בוועדת הכספים רק לאחר הפסח, עקב העברת תקציב המדינה. מעסיק שמשלם שכר לעובד שלא יכול היה להגיע בשבוע הראשון עקב המערכה, חייב לדעת שהמדינה תעמוד מאחוריו ותשפה אותו על כך.

בעלות הנמוכה ממטס אחד לאיראן ניתן לתקן את מתווה הפיצויים לעובדים כך שייצר רשת ביטחון הרמטית ויגביר את האמון בין המדינה לאזרחיה.
שמירה על הזיקה שבין העובד למעסיק היא לא רק עניין של ביטחון סוציאלי, אלא אינטרס כלכלי אסטרטגי מהמעלה הראשונה; ניתוק המוני של עובדים ממקום עבודתם כעת יגרור אובדן ידע וניסיון יקרים, ויהפוך את מלאכת שיקום המשק ביום שאחרי לאיטית, מסורבלת ויקרה פי כמה. במקום לייצר מנגנון של 'כיבוי שריפות' המבוסס על אבטלה, עלינו לבנות גשר תעסוקתי שיאפשר למנועי הצמיחה של ישראל לחזור לפעילות מלאה ברגע שבו יידמו התותחים.