חברת אדמנור שירותים, ניהלה חשבון בבנק דיסקונט. בעקבות חתימת חוזים בין אדמנור לחברת "ככר אתרים", התבקש הבנק על ידי אדמנור להציג ל"ככר אתרים" ערבויות בנקאיות אוטונומיות, להבטחת תשלום חוב על פי ההסכמים.

לימים, פנתה חברת ככר אתרים לבנק בבקשה להארכת תוקפן של הערבויות ובהמשך, ביקשה את מימושן. הבנק פרע את הערבויות וחייב את חשבונה של אדמנור בסכום הערבויות ופעל לגביית יתרת החובה שנוצרה בחשבונה.

חברת אדמנור הגישה תביעה נגד הבנק בה טענה, כי הבנק פעל שלא כדין בשעה שפרע את הערבויות והפר את חובת הנאמנות כלפיה. בית המשפט קבע, כממצא עובדתי, שאדמנור לא נתנה את הסכמתה להארכת הערבויות ולפיכך, הארכת תוקפן של הערבויות, ללא קבלת הסכמתה של אדמנור מהווה הפרה של החובה לנהוג בתום לב והפרה של חובת הנאמנות מצד הבנק כלפי החברה.

בית המשפט הוסיף וקבע, כי התנהגות הבנק גובלת בהתרשלות, לנוכח מימוש הערבויות, שתוקפם הוארך ללא הסכמת החברה וחייב את הבנק לשלם לאדמנור את סכום הערבויות ובסך של 390,791 שקל.

ב"כ הבנק, עו"ד מוטי בייץ ממשרד יגאל ארנון, לא אמר נואש והגיש נגד אדמנור את התביעה דנן, בגין עשיית עושר ולא במשפט. לפי חוק עשיית עושר, "...מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן בפירעון החוב". לטענת הבנק, אין ולא היתה לאדמנור כל סיבה להתנגד לפירעון מקצת החוב, בשעה שהחוב כולו לככר אתרים, עמד על סך של מיליון ש"ח. הבנק הדגיש כי הגם שעל פי פסק הדין הראשון נקבע כי בהתנהלות הבנק נפל פגם לעניין מימוש הערבויות, אשר כלל לא היו בתוקף עובר למימושן, אין בכך כדי לשלול את זכותו כיום, לשוב ולדרוש את השבת הכספים ששולמו מכוחן, לפירעון מקצת החוב.

בית המשפט קובע, כי ההחלטה הקודמת בדבר התרשלות הבנק, אינה מהווה "מעשה בית דין" ולכן, הבנק אינו מנוע מהגשת התביעה הנוכחית. אכן נכון, לצורך ביסוס עילת התביעה, יהיה על הבנק להוכיח את יסוד קיומו של החוב, כמו גם את יסוד העדר הסיבה הסבירה לתשלום החוב.