הגרעון המסחרי של ישראל בתשעת החודשיים הראשונים של שנת 2007 הגיע ל 8.2 מיליארד דולר. זהו גידול בשיעור של כ 35% בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד.כלומר המשק הישראלי מייצא פחות ומייבא יותר ולפיכך מרוויח פחות.

אחד הגורמים המשפיעים על נתון זה הוא שערו ההולך ונשחק של הדולר האמריקאי מול השקל . דולר נמוך שוחק את כושר התחרות של היצואנים הישראליים ( זקוקים למחיר דולרי גבוה יותר בכדי לקבל את אותו סכום בשקלים ) ובמקביל מחירי הסחורות המיובאים יורדים – מה שמגביר את הכדאיות בייבוא מוצרים על חשבון ייצור מקומי.

הואיל והעלאת המחיר הדולרי של מוצרי היבוא היא משימה קשה ליצואנים (עקב התחרות מול שוקי חו"ל ), הרי שרמת הרווחיות שלהן נשחקת ואחת התוצאות היא גל הפיטורין לו אנו עדים לאחרונה בתעשיית ההיי-טק.

כבר נוכחנו בעבר כי מאמצי הבנק המרכזי בישראל להשפיע על שערי המט"ח דרך מנגנון הריבית נכשלו וסביר כי יכולתו לעמוד מול מגמה הכלל עולמית של הדולר הנחלש נמוכה ביותר. אולם בכוחו של הבנק המרכזי להקל על היצואנים בדרך אחרת : דרך נטל הוצאות המימון. רמת ריבית נמוכה יותר, תפחית את היקף הוצאות המימון ותקל על חברות לגייס מימון להשקעות ולפעילות שוטפת ובכך תוכלנה לפצות – לפחות חלקית על השחיקה ברווחיותן עקב שחיקת הדולר.

בין אם בנק ישראל נמנע מלהוריד ריבית מתוך חשש לעליית הדולר במידה שתביא להתפרצות אינפלציונית ובין אם מתוך חשש מהאינפלציה הסמויה ( לפחות בסטטיסטיקה ) שמקורה בעליית מחירי האנרגיה וחומרי הגלם – הרי שהאינפלציה המשוקללת בישראל נמוכה מאוד ויתכן אף שנמוכה מידיי. כיום לא רק שפיחות של השקל ביחס לדולר לא צריך להטריד את נגיד בנק ישראל אלא שיש לקוות שמצב כזה אכן יתרחש.

אולם - בתסריט הסביר, שער הדולר ימשיך ויישאר חלש ( או אולי יחלש עוד יותר ) ולפיכך קיים חשש כי האינפלציה בישראל תרד שוב מתחת ליעד הממשלתי.

במצב בו הריבית בארה"ב יורדת ופער הריביות מצטמצם והאינפלציה בישראל מדוכאת ע"י שקל חזק היה צריך בנק ישראל להוריד את הריבית בהחלטתו האחרונה, כפי שטענו בעבר. הוא לא עשה זאת – וחבל.