אבי גריידי, פוטר מעבודתו בסוכנות לביטוח לאחר תקופת עבודה רציפה של כשנתיים ושלושה חודשים. על פי תביעה שהגיש נגד הביטוח הלאומי, בסמוך למועד פיטוריו הוא החל לעבוד בתפקיד מרצה ועבד בו עד לחודש אוגוסט 2001. בחודש אוגוסט, התייצב בלשכת התעסוקה לשם קבלת דמי אבטלה, אך מאחר וחזר לעבודתו כמרצה בספטמבר, ויתר על תביעת דמי האבטלה. הוא המשיך בעבודתו עד ינואר 2002, בו פוטר עקב קיצוצים.

בחודש מארס 2002, פנה למוסד לביטוח לאומי לשם קבלת דמי אבטלה לחודש ינואר 2002. התובע הציג בפני עובדת המוסד את תלושי השכר לחודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר 2001 לצורך קבלת דמי אבטלה לתקופת ינואר ופברואר 2002. העובדת ייעצה לו להגיש את תביעתו גם עבור חודש אוגוסט 2001 (חודש בו לא עבד). התובע טוען, כי בעקבות הייעוץ וההמלצה, הגיש את תביעתו לדמי אבטלה גם עבור חודש אוגוסט 2001. אלא, שהתברר לו כי הייעוץ שקיבל היה לו לרועץ.

לטענתו, הוא היה זכאי לקבל דמי אבטלה עבור 175 ימים רצופים, אך הואיל והגיש את התביעה והתחיל לקבל דמי אבטלה עבור חודש אוגוסט 2001, הסתיימו 175 הימים שעמדו לזכותו מוקדם יותר ולמעשה, איבד את זכותו לדמי אבטלה עבור חודשים ספטמבר, אוקטובר ודצמבר 2001 – הם חודשים בהם עבד בפועל ואלה נספרו לו כימי אבטלה.

בית המשפט קבע כי העובדה שעובדת המוסד לביטוח לאומי מפנה את תשומת לב המבקש למחסור בפרטים לצורך קבלת הבקשה, מקנה למבקש תחושה, כי העובדת היא בעלת הסמכות והידע בטיפול בבקשה ובתחושה זו אשר משרה העובדת, מסתמך המבקש על אותו ייעוץ הניתן לו. מעדותה של עובדת המוסד לביטוח לאומי עולה כי היה ביכולתה לעיין בכל הפרטים הרלוונטיים לצורך בדיקת הזכאות ולהבהיר למבוטח אודות זכויותיו או אובדן זכויותיו. ביצוע מספר פעולות בסיסיות היה מוביל את העובדת להבנה באשר למצבו של המבוטח, אך פעילותה התבצעה בקלות ראש.