מסירת כרטיס אשראי לשימוש בת הזוג מהווה הפרת חוזה
התובע הינו הבעלים של כרטיס אשראי מסוג מאסטרקארד, יצא לטיול בלאס וגאס בלוויית אשתו. לטענתו, במועד בו היה אמור לעזוב את המלון, בוצעה משיכת מזומנים מחשבונו ללא ידיעתו בסך של 2,500$ באמצעות כרטיס האשראי שלו וכתוצאה ממשיכה זו, חרג ממסגרת האשראי שהוקצתה לווכרטיסו נחסם. לפיכך, הגיש התובע תביעה נגד חברת האשראי בגין "שימוש לרעה" בכרטיס.
חברת האשראי טענה, כי אכן בוצעו משיכות באמצעות כרטיס האשראי של הלקוח אך הדבר נעשה תוך שימוש בקוד הסודי שנמסר לידיעתו ואשר אסור היה לו לגלותו לאיש. עוד טענה חברת האשראי כי לא ידוע בעולם כולו ובכל חברות האשראי ולו מקרה מוכח אחד, של פיצוח הקוד הסודי של כרטיס האשראי. לכן, המסקנה המסתברת היא כי התובע בעצמו או מי מטעמו ביצעו את משיכת הכספים הנדונה ואין המדובר במצב של "שימוש לרעה" על ידי גורם שלישי, כנטען.
במהלך הדיון בתביעה הסכימו הצדדים על מינוי מומחה לבדיקת פוליגרף אשר בדק את אמינות גרסתם. בבדיקה נמצא התובע דובר אמת אך בדברי אשתו "ניכרו סימני שקר".
בית המשפט קבע כי משמסר התובע את הכרטיס והקוד הסודי לרעייתו, הפר מבחינה פורמאלית את החוזה עם חברת האשראי, מצד אחד, ומצד שני – נטל על עצמו הסיכון כי סכומי כסף כאלו ואחרים (עד לתקרת האשראי האפשרית) יוצאו מחשבונו.
עוד מעיר בית המשפט כי לאס ואגס הינה עיר שבה פיתויים רבים לתייר המזדמן וטוב יעשה התובע אם לטיול הבא לעיר זו ייסע ללא כרטיס אשראי.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
