פרטנר תפצה לקוח בגין מסירת מידע לאשתו שעורר את חשדה כי הוא בוגד בה
בית קברות (X)אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
יזם נדל"ן מצליח, שהותיר אחריו עיזבון בשווי עשרות מיליוני שקלים, חתם בחייו על הסכם חיים משותפים עם זוגתו, שבו התחייב לתמוך בה במקרה של פרידה. לאחר מותו, טענה בת זוגו כי גם המוות מהווה פרידה לפי ההסכם, ותבעה יותר מ-2 מיליון שקל מהעיזבון. בית המשפט לענייני
משפחה בתל אביב דחה את התביעה, וקבע: "פרידה היא תוצאה של החלטה, מוות אינו פרידה - אלא סוף החיים עצמם"
הם הכירו לפני יותר מעשור, כשחייהם היו בשיאם. הוא, יזם נדל"ן מצליח, שהיה מעורב בפרויקטים גדולים בתל אביב; והיא, אשת משפחה שצעירה ממנו ב-15 שנה. האהבה שלהם נראתה מבטיחה, ועם הזמן נולדו להם שני ילדים. אך כמו זוגות רבים שבונים יחד חיים משותפים, גם הם ביקשו להסדיר את היחסים ביניהם בהסכם משפטי - הסכם חיים משותפים, שאמור היה להבטיח יציבות ומניעת סכסוכים עתידיים.
אלא שכשהיזם שם קץ לחייו ב-2022 לאחר שאובחן כחולה במחלה קשה, מצאה את עצמה בת זוגו לשעבר נאבקת לא רק באובדן, אלא גם על זכויות כלכליות בהיקף של מיליונים. לטענתה, בהסכם שנחתם ביניהם נקבע כי במקרה של פרידה, יהיה עליה לקבל סכומי כסף שונים - והמוות, מבחינתה, הוא סוג של פרידה. עיזבונו של היזם, שהוערך בעשרות מיליוני שקלים, עבר לידיהם של ילדיו ושל גרושתו לשעבר, והמאבק המשפטי החל.
ההסכם נחתם ב-2014. ובמסגרתו הוסכם כי תתקיים הפרדה רכושית מוחלטת בין השניים, כך שכל אחד מהם ישמור על רכושו, בין אם נצבר לפני הקשר ובין אם אחריו. לצד זאת, היזם התחייב כי במקרה של פרידה הוא ישלם לבת זוגו סכומי כסף משמעותיים, שיכללו, בין היתר, מענק לרכישת דירה, רכישת רכב חדש, ותשלום חודשי קבוע של 2,500 שקל למשך שנתיים לאחר הפרידה. לפי ההסכם, כתב השופט תומר שלם בפסק הדין, "נקבע כי ככל שזוגיות הצדדים לא תצלח חלילה ואלה ייפרדו – תקבל האישה מענק כספי". אלא שלא הוזכר בו בשום מקום מצב של פטירה.
המנוח ניסח את ההסכם בעצמו
למרות זאת, לאחר מות בן זוגה, הגישה האשה תביעה על סך 2.55 מיליון שקל, בטענה כי המילה פרידה בהסכם כוללת גם פרידה עקב מוות. "לא היתה כל כוונה להבחין בין פרידה בחיים לבין פרידה עקב פטירה", הצהירה בת זוגו בתצהיר שהגישה לבית המשפט. לדבריה, "היה ברור שאני זכאית לתשלומים במקרה של סיום הקשר מכל סיבה שהיא". עוד היא טענה כי לא היתה מיוצגת בעת החתימה על ההסכם, לא ניהלה משא ומתן על תנאיו, וכי המנוח הוא שניסח אותו בעצמו. משום כך, לדבריה, יש לפרשו באופן שייטיב עמה.
- העסק של הבעל קרס, הנישואים התפרקו - והשופטת קבעה: גם האישה תישא בחובות
- תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מנגד, גרושתו ובתו של היזם, שהן היורשות המרכזיות על פי צוואתו, טענו כי ההסכם מתייחס אך ורק לפרידה בחיים - ולא למוות. "לו היה המנוח מתכוון לכלול גם את מותו תחת ההתחייבויות שבהסכם, הוא היה מציין זאת במפורש", נכתב בכתב ההגנה.
נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי צוואתה המאוחרת של קשישה, שחילקה את רכושה בין ילדיה, אינה תקפה, אף שהיא משקפת את רצונה האמיתי. לדבריו, "ריכוך הכלל של ביטול צוואה מחמת חוסר כשרות יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה"
בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שקבע כי אף שצוואתה האחרונה של המנוחה תואמת את רצונה, היא אינה תקפה מבחינה משפטית משום שנעשתה כשהיא כבר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.
החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".
המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.
מיד אחרי מינוי האפוטרופוס נחתמה צוואה חדשה
עוד ב-1999 ערכה האם צוואה ראשונה ("הצוואה המוקדמת"), שבה חילקה את רכושה בין ילדיה: את ביתה שלה הורישה לשני ילדיה הבוגרים, ואילו את הבית שבנה התובע היא הותירה לו. בהמשך היא ערכה גרסאות נוספות של צוואות, שכולן עסקו בשאלה כיצד יחולק המגרש והבתים, אך עם השנים הידרדר מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של האם, וב-2017 ביקשו ילדיה הבוגרים למנות לה אפוטרופוסים. בית המשפט באותו הליך דחה את הבקשה, לאחר ששמע את המנוחה עצמה והתרשם כי היא מבינה היטב את הנעשה. באותו שלב מונתה רק בקרה מסוימת על חשבונה, והתובע - בנה הצעיר - מונה כמיופה כוח. אלא שמיד לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 2017, חתמה האם על צוואה נוטריונית חדשה ("הצוואה המאוחרת"), שבה חילקה את ביתה בין שלושת ילדיה באופן שווה, ואת הבית שבנה התובע היא הותירה לו לבדו.
- ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
- נדחה ערעור בנוגע לצוואה: "לא נתערב בממצאי מהימנות"
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכללה כרונולוגיה מפורטת של ארבע צוואות שונות שערכה המנוחה לאורך השנים: צוואה מ-1999, צוואה נוספת מ-2003 שבה היא חילקה באופן מפורט את המגרש והבתים, צוואה מ-2012 שבה היא הביעה לראשונה רצון לחלק את ביתה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, ולבסוף הצוואה המאוחרת מ-2017. לאחר פטירתה הוגשו לרשם הירושות שתי בקשות מתחרות - ילדיה הבוגרים ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בעוד שהבן הצעיר עתר לקיים את הצוואה המאוחרת. כל צד טען כי הצוואה האחרת אינה תקפה - זה בשל חוסר כשרות, וזה בשל השפעה בלתי הוגנת.
