נתפס במהירות של 190 קמ"ש - אבל זוכה בביהמ"ש
לטענת הנהג, הוא כלל לא נסע בכביש הזה בזמן שנעשתה העבירה. מנגד, השוטר לא ידע לתאר את מסלול הנסיעה מרגע המדידה ועד העצירה, לא ידע היכן עצר את הרכב, לא זכר את מיקומו המדויק של התמרור, לא זיהה את לוחית הרישוי ולא ידע כמה נתיבים היו בקטע הנסיעה. "התפקשש
לי בעת רישום הדו"ח במלל מיקום העצירה", הודה השוטר בעדותו
ליל קיץ חם, כביש סואן ומכונית אחת מסוג מרצדס, שנהפכה לפתע למרכזו של תיק פלילי טעון. תושב המרכז מצא עצמו נאשם בעבירה חמורה של נהיגה במהירות של 189 קמ"ש בכביש 431 - כביש שבו המהירות המרבית המותרת היא 100 קמ"ש. לפי התביעה, מדובר באירוע שהתרחש בלילה של ה-23 ביוני 2023, כשהאיש היה בדרכו ליס פלאנט ראשון לציון. אלא שלבסוף, אחרי הליך משפטי מורכב, קבעה השופטת מגי כהן בהחלטה תקדימית: "לא הוכח שנסע בכביש הזה" - וזיכתה אותו מחמת הספק.
הפרשה החלה כשלשוטר יצחק עמית פורת, מפעיל ממל"ז (מד מהירות לייזר) ותיק, התקבלה קריאת מהירות חריגה. הוא הציב את הניידת בקילומטר ה-11 של כביש 431, כיוון את מכשיר הלייזר, ולטענתו מדד את המרצדס של שגב כשהיא דוהרת במהירות כמעט כפולה מהמותר. ואולם האיש, בעדותו, שלל בתקיפות את הטענה הזו. לטענתו, הוא כלל לא נסע בכביש 431 באותו לילה. הוא ובת זוגו נסעו מגדרה, עברו דרך כביש 7, כביש 4 ומשם לכביש 20 - מבלי להתקרב בכלל למיקום שבו נטען כי היה. "אני נהגתי כחוק 95-90 קמ"ש", העיד שגב בבית המשפט. גם בת זוגו תמכה בגרסה הזו. לדבריה, "לא ייתכן שנסענו במהירות כזו - הכביש היה הומה רכבים".
התביעה הציגה את עדות השוטר פורת כאמינה ויציבה. לדבריו, הוא שמר על קשר עין עם הרכב הנמדד, וליווה אותו לאורך הדרך עד שהורה לו לעצור. אלא שכאן התחילה השרשרת הארוכה של הספקות. בחקירה הנגדית נחשפו כשלים רבים: השוטר לא ידע לתאר את מסלול הנסיעה מרגע המדידה ועד העצירה, לא ידע היכן עצר את הרכב, לא זכר את מיקומו המדויק של התמרור, לא זיהה את לוחית הרישוי ולא ידע כמה נתיבים היו בקטע הנסיעה. הוא הודה גם כי לא תיעד את נקודת העצירה, וכי דו"ח הפעולה מולא רק לאחר חצות - דבר שהוביל לבלבול בתאריך. "התפקשש לי בעת רישום הדו"ח במלל מיקום העצירה", הודה השוטר בעדותו.
אחת הנקודות המרכזיות שהטתה את הכף היתה היעדר חיזוק עובדתי לעצם מיקום הנסיעה. השוטר טען כי עמד על תמרור 815, אך לא הצליח להוכיח כי מדובר בנקודת אכיפה מאושרת בזמן האירוע. המסמך שהוגש מטעם המדינה לאישוש הנקודה המאושרת היה מתוארך לינואר 2024 - חצי שנה אחרי האירוע. גם השוטר הנוסף שהיה בניידת - מתנדב שאמור היה לשמש אתת - לא מילא דו"ח ולא הובא לעדות. השופטת התייחסה לכך בחריפות, וכתבה בפסק הדין כי, "כאשר ניצבים אנו בגרסה מול גרסה ואין חולק כי הנאשם נעצר בכביש 20 ולא בכביש 431... הרי שלא ניתן לקבוע כי הנאשם נסע בכביש 431".
- החל מהשנה הבאה: כך תחלק המשטרה עוד אלפי דוחות לנהגים בישראל
- "המשטרה הסתירה ראיות על מהימנות מצלמות המהירות"
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
עוד מצאה השופטת כי השוטר לא פעל לפי נוהלי המשטרה לאכיפת מהירות בלילה: הניידת לא עמדה בשול הימני אלא על אי תנועה, לא הופעל אתת ולא נרשם דו"ח עיכוב - אף שהעיכוב נמשך יותר מ-20 דקות. גם מצב התנועה לא תועד, אף שעל פי הנהלים, אכיפה בלילה תיעשה רק כשהרכב הנמדד בודד בנתיבו. השוטר לא ציין שום דבר מכל אלה בדו"ח שלו.
על רקע כל אלה, קבעה השופטת כהן כי לא ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר ששגב אכן נהג ברכב הנמדד, ובוודאי שלא שהוא עשה זאת בכביש 431. לדבריה בפסק הדין שפורסם, "הזיהוי נעשה על פי צבע וסוג ולא לפי מספר רישוי... נוצר ספק סביר בלתי מבוטל אם לא למעלה מזה ביחס לאשמתו של הנאשם". בפסיקתה היא אף ציטטה את עקרונות הספק הסביר מהמשפט הפלילי: "מהותו של הספק הסביר היא כי נוצר ספק - סדק בגרסת המאשימה שמעלה אפשרות אחרת סבירה השונה מגרסתה של המאשימה... הספק צריך להיות רציני, הגיוני, ובעל אחיזה מעשית במציאות". לבסוף היא גם הוסיפה כי, "לאור האמור אני קובעת כי המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה להוכיח אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר, ועל כן אני מזכה את הנאשם מחמת הספק". זיכויו של האיש אולי מנע ממנו רישום פלילי, אך בעיקר מהווה תזכורת לכך שבמערכת צדק שפועלת בצורה תקינה, גם ספק קטן כשהוא מגובה בראיות ואי התאמות - יכול לשנות גורלות.
מדוע שאלת מיקום הניידת היתה חשובה כל כך?
מיקום הניידת הוא קריטי לדיוק
מדידת המהירות, בייחוד כשמדובר בשעת לילה. ההנחיות קובעות שהניידת צריכה להיות מוצבת בשול הימני של הכביש, כדי לא להפריע לתנועה ולבצע מדידה יציבה ובטוחה. במקרה הזה, הניידת הוצבה כאמור על תמרור 815, על אי תנועה - מהלך שלא תואם את הנוהל, והשוטר אף הודה בכך. העמדה
הלא תקנית עוררה ספק לגבי איכות ותוקף האכיפה.
- לחצו ידיים, אך העסקה בוטלה - האם מגיע פיצוי?
- חייבת בסכנת חיים קיבלה הפטר מיידי
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- תבעו את סוכנות הנסיעות וזכו - "הסוכנות טעתה בתכנון הטיול"
איך השפיע היעדרו של דו"ח מהשוטר הנוסף על התיק?
השופטת ציטטה בפסק הדין פסיקה מחוזית שקובעת כי על כל שוטר שנכח באירוע לרשום דו"ח - גם
אם לא ראה דבר. במקרה הזה, השוטר הנוסף (מתנדב) לא ביצע, כאמור, תיעוד כלשהו, ולא הובא לעדות. מכיוון שמדובר באירוע שהתרחש בלילה, כשהזיהוי החזותי מורכב, היעדר התיעוד נחשב פגם ראייתי מהותי שפוגע ביכולתו של הנאשם להתגונן, ומחזק את טענת ההגנה לטעות בזיהוי.
האם הנאשם טען גם לליקוי טכני במכשיר הממל"ז?
כן. ההגנה העלתה טענות על כך שלא הוצגו מסמכים המאשרים את תקינות מכשיר ה"אב" (המכשיר שמכייל את מכשירי הממל"ז). השופטת דחתה טענה זו והסתמכה על פסיקה
קודמת שלפיה קיימת חזקה של אמינות למכשיר הממל"ז. עם זאת, היא חזרה והדגישה כי גם מכשיר אמין אינו מבטיח הרשעה אם ההפעלה נעשתה בצורה רשלנית, או שלא לפי הנוהל - וזה בדיוק מה שקרה במקרה הנ"ל.
מה ההבדל בין
זיכוי רגיל לזיכוי מחמת הספק?
זיכוי רגיל משמעו שהנאשם לא ביצע את המעשה כלל. זיכוי מחמת הספק, לעומת זאת, קורה כשקיימת אפשרות שהנאשם ביצע את העבירה, אך ההוכחות אינן חד-משמעיות ואין אפשרות לקבוע אשמה מעבר לספק סביר. זה בדיוק מה שקרה כאן -
השופטת לא קבעה באופן חד משמעי שהאיש חף מפשע, אלא שנוצר ספק ממשי אם זה היה הוא שנהג בכביש 431 במהירות שנמדדה.
האם ייתכן שהשוטר מדד רכב אחד ועצר רכב אחר?
זוהי אחת האפשרויות המרכזיות
שעלו בדיון. השוטר הודה כי לא זיהה לוחית רישוי, לא תיעד את הרכב המטרה בצילום ולא ידע לתאר את הרכב מעבר לסוגו וצבעו. בנוסף, הוא איבד קשר עין עמו לזמן מה. מכיוון שלא נרשמה מהירות הניידת במרדף, קשה לדעת אם סגר את הפער מהרכב המהיר. ייתכן כי הרכב שנעצר כלל לא היה
זה שנמדד - וזה היה הבסיס לספק הסביר.
מדוע נקודת האכיפה שהוגשה לבית המשפט לא התקבלה כראיה?
המדינה הציגה אישור לנקודת האכיפה, אך האישור היה מתוארך לינואר 2024, בעוד שהאירוע התרחש
ביוני 2023. השופטת קבעה שהאישור אינו רלוונטי למועד האירוע, ולכן לא מוכיח שנקודת האכיפה היתה מאושרת בזמן אמת.
מכמונות מהירות חדשות, שמבוססות על טכנולוגיית רדאר וצילום, צפויות להיכנס לשימוש מבצעי בקרוב - מה שישנה לחלוטין את אופן אכיפת עבירות המהירות בישראל. עד היום השוטרים שהפעילו אמצעי אכיפת מהירות, כמו אקדח הלייזר (ממל"ז) או מצלמות א-3, היו צריכים להסתמך על ראייה ישירה של הנהג. כלומר אם נהג נתפס במהירות מופרזת, שוטר היה צריך לשמור עליו קשר עין כדי שהדו"ח יהיה תקף. המכמונות החדשות יפעלו ללא צורך בקשר עין ויאפשרו לשוטרים בניידות למדוד ולצלם את הרכב בזמן אמת. מדובר בשדרוג משמעותי למכמונות הוותיקות, כמו הדבורה שמותקנת בעיקר בניידות בדרום. בפועל זה אומר שאם חרגתם מהמהירות המותרת, תקבלו תמונה ברורה שלכם ברכב עם מהירות הנסיעה, וזה יספיק לצורך הרשעה מיידית.
- 3.אנונימי שוטר לשעבר 12/06/2025 22:18הגב לתגובה זוזאת הצרה של המשטרה תובעים לא מקצועיים תובע מקצועי לא היה הולך עם תיק לניהול לגבי הפעלה על אי תנועה זה לא נכון שרק משול ניתן להפעיל זה הוראה פנימית
- 2.בצלאל אברהם 08/06/2025 13:42הגב לתגובה זונהג על מרצדס ב 190 קמש כנראה מקורב לכמה אנשים. בת זוגו העידה. כל מטרת המשפט זה שהשוטר שרשם הדוח יבין שאם הוא רוצה להמשיך לישון טוב בלילה כדאי שישכח. ומי נותן לזה יד כמובן בית המשפט לשלום העבריינים.
- 1.איזה יופי.. עוד עבריין תנועה שהצליח לחמוק (ל"ת)אנונימי 30/05/2025 11:50הגב לתגובה זו

מתנה או הלוואה? הסכנות בהעברת כספים בתוך המשפחה
בפסק דין שניתן באחרונה נדונה סוגיה רגישה שמלווה משפחות רבות בישראל: האם העברת כספים משמעותית בין קרובי משפחה נחשבת מתנה שלא ניתן לדרוש את החזרתה, או שמדובר בהלוואה שיש להחזיר? במקרה הנ"ל אם שנטלה משכנתא הפוכה על דירתה כדי לסייע לבתה ולבת זוגה לשעבר
ברכישת דירה. לאחר פרידתן טענה האם כי הכספים שניתנו היו הלוואה, בעוד שהנתבעת טענה כי מדובר במתנה
בפסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, נדונה סוגיה רגישה שמלווה משפחות רבות בישראל: האם העברת כספים משמעותית בין קרובי משפחה נחשבת מתנה שלא ניתן לדרוש את החזרתה, או שמדובר בהלוואה שיש להחזיר? המקרה עסק באם שנטלה משכנתא הפוכה על דירתה כדי לסייע לבתה ולבת זוגה לשעבר ברכישת דירה. לאחר פרידתן של השתיים, טענה האם כי הכספים שניתנו היו הלוואה, בעוד שהנתבעת טענה כי מדובר במתנה שניתנה ללא תנאי. הנתבעת ניסתה לשכנע כי עצם העובדה שהאם בחרה במנגנון של משכנתא הפוכה מלמדת שלא היה כל צפי להחזר, משום שבהסדרים מסוג זה נהוג שהפירעון מתבצע רק לאחר פטירת הלווה. לטענתה, הדבר מחזק את המסקנה שמדובר במתנה ולא בהתחייבות כספית.
בית המשפט קיבל את עמדת האם והכריע כי מדובר בהלוואה, בין היתר משום שבת הזוג לשעבר הודתה שהשתיים הן אלה שהיו אמורות לשאת בתשלומי המשכנתא ההפוכה. בנוסף, הובהר כי הנתבעת היתה מעורבת בכל שלבי נטילת ההלוואה מהבנק. בית המשפט גם התרשם מחוסר מהימנות מצדה. השופטת הילה אוחיון גליקסמן קבעה כי מועד הפירעון ייחשב למועד שבו ניתן צו לפירוק השיתוף בדירה המשותפת, וכי בנסיבות שנוצרו אין מדובר במתנה חד-צדדית אלא בהלוואה ברורה. בהתאם לכך, נקבע כי עליה להחזיר את חלקה, ובנוסף היא חויבה בהוצאות משפט בסכום כולל של 50 אלף שקל. ההכרעה אינה רק משפטית אלא גם מסר חברתי ברור: כספים שמועברים בתוך המשפחה - גם כשיש אמון הדדי - עלולים להפוך למוקד לסכסוכים יקרים ומורכבים אם לא נחתם הסכם כתוב וברור.
מה ההבדל בין מתנה להלוואה? מבחינה משפטית, ההבחנה בין מתנה להלוואה קריטית.
מתנה - לפי חוק המתנה, ברגע שהכספים הועברו, ההתחייבות הושלמה ואין למי שנתן את המתנה זכות לדרוש את החזרתה, אלא אם התקיימו נסיבות חריגות מאוד. העברה כזו מתאפיינת באופי חד-צדדי וללא תמורה.
הלוואה - היא הסכם דו-צדדי. גם אם לא נחתם חוזה בכתב, ניתן להוכיח באמצעות ראיות נסיבתיות שהיתה כוונה להחזיר את הכספים, למשל אם הצדדים סיכמו על תשלומים או אם יש מסמכים המעידים על החזר בפועל.
בתי המשפט נוטים לראות בהעברות כספים בתוך המשפחה מתנה, בעיקר כשמדובר בהורים לילדיהם, אלא אם קיימות ראיות ברורות ההפוכות לכך.
- עמותה דתית גבתה מאות אלפים בלחץ - "עושק ולא תרומה"
- רכשה דירה לבנה - ואחרי שהתגרש דרשה את הכסף
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מקרים נוספים מהפסיקה
פסקי דין קודמים מלמדים עד כמה הגבול בין מתנה להלוואה הוא דקיק:

הבן מול ארבע אחיותיו: הקרב על דירת הירושה
בית הדין הרבני האזורי בנתניה הכריע בסכסוך משפחתי שנמשך שנים: האם צוואה שהורישה אם לחמישה את דירתה לבנה הבכור גוברת על מול צו ירושה כללי שחילק את העיזבון שווה בשווה בין כל ילדיה. בדעת רוב, קבעו הדיינים כי אין סתירה בין שני הצווים, וכי הדירה תועבר לידי
הבן בלבד - בהתאם לצוואה
במבט ראשון היה נדמה כי מדובר במקרה פשוט: אם לחמישה כתבה בצוואה ברורה כי דירתה תעבור לאחר מותה לבנה היחיד. ואולם עם מותה, נוצר מצב יוצא דופן: באותו יום ממש הוציא בית הדין הרבני שני צווים שונים - צו לקיום הצוואה שבו נכתב כי הדירה תועבר לבן, וצו ירושה שבו נכללו חמישה יורשים, שהם הבן וארבע אחיותיו. במשך שנים נותרה הדירה רשומה על שם האם המנוחה, עד שבני המשפחה העבירו אותה על שם כל האחים ביחד, מבלי להזכיר בפני הרשויות את דבר קיומה של הצוואה. המחלוקת שהלכה והחריפה בין הבן, אחיותיו ואשתו הגיעה עד לפסק דין עקרוני של בית הדין הרבני בנתניה, שהכריע בדעת רוב כי הצוואה תקפה והדירה שייכת לבן.
בית הדין עמד בפני מצב משפטי נדיר של "שני צווים חיים זה לצד זה". אחד מהם, צו ירושה רגיל, כלל את כל חמשת הילדים כיורשים שווים; השני, צו לקיום צוואה, התייחס לנכס המסוים - הבית ברחוב מגורי המשפחה - והעביר את כולו לבן. השאלה המרכזית שנדונה היתה האם שני הצווים עומדים בסתירה האחד לשני, או שניתן לפרש אותם כמשלימים זה את זה. הדיינים דנו בהרחבה במקורות ההלכה ובחוק הירושה. בסעיף 66(ב) לחוק נקבע במפורש כי, "ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום ועל הנותר צו ירושה". ובמלים אחרות, החוק עצמו מכיר במציאות של שני צווים מקבילים - האחד לצוואה על נכס מסוים, והשני ליתר העיזבון. "זו הדרך הנכונה", נכתב בפסק הדין שפורסם, "להוציא במצב כזה שני צווים, צו קיום צוואה וצו ירושה, ואין כל סתירה ביניהם".
תחילת הסכסוך - שלום בית מול נאמנות לצוואה
הבן טען בפני בית הדין כי בתחילה ביקש את קיום צוואת אמו בלבד, אך בהמשך, מתוך רצון לשמור על שלום עם אחיותיו, הסכים כי גם הדירה תיכלל בצו הירושה הכללי. לדבריו, "ויתרתי על הצוואה של אמא כדי לשמור על שלום בית עם אחיותיי". אלא שההסכמה זו מעולם לא קיבלה ביטוי רשמי בביטול הצו הראשון. בית הדין ציין כי בפרוטוקול הדיון מ-2008 אין זכר לביטול הצוואה, וממילא שני הצווים נותרו בתוקפם.
מנגד, אשתו של הבן טענה לאורך ההליך כי הדירה שייכת לבעלה בלבד, ועל כן גם לה יש זכויות במחצית ממנה במסגרת הליכי הגירושים ממנו. "אין כל סתירה בין הצווים", אמרה האשה. "הצוואה עוסקת בדירה, ואילו הירושה מתייחסת לשאר הנכסים".
- דור ההמשך: איך להיערך נכון להעברה בין־דורית של רכוש לילדים
- ביקש לפנות את בנו מדירת הירושה - ביהמ"ש הכריע
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
שנים לאחר מכן, כשביקשו האחים להסדיר את רישום הנכסים, הם הגישו לרשם הירושות רק את צו הירושה ולא את צו קיום הצוואה, ובעקבות זאת הועברה הבעלות בדירה על שם כל החמישה. המהלך הזה, שהוסבר בבית הדין כ"טעות טכנית", נהפך לגורם מרכזי בסכסוך, שכן ממנו עלה רושם כי נעשתה פעולה מכוונת להסתיר את דבר הצוואה. בית הדין קבע כי ההתנהלות הזו לא משנה את המסקנה המשפטית: העובדה ששני צווים ניתנו באותו יום מלמדת שאין לראות בהם סותרים זה את זה. יתרה מזאת, לאורך כל השנים גר הבן בדירה עם אשתו, מבלי ששילם לאחיותיו שכר דירה או שהן דרשו ממנו תשלום כלשהו - נסיבה שתרמה לחיזוק מעמדו כבעל הזכויות.