טראמפ מחדש מלאי מיירטים במיליארדים: הלקח האמריקאי מהמלחמה באיראן

המלחמה מול איראן והסיוע האמריקאי להגנת ישראל הפכו בארה"ב לא רק לסוגיה ביטחונית, אלא גם לשאלה תקציבית ותעשייתית. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כינס בבית הלבן את ראשי חברות הביטחון הגדולות, במטרה להאיץ את קצב ייצור החימושים ולחדש מלאים שנשחקו במזרח התיכון, באוקראינה ובזירות נוספות. 

הממשלהבהיר כי קצב הייצור הנוכחי אינו תואם את הצרכים של ארה"ב בתקופה של עימותים ממושכים. הפנטגון השתמש בחודשים האחרונים בכמויות גדולות של חימושים מדויקים, טילי הגנה אווירית ומיירטים, במקביל להמשך הסיוע לבעלות ברית ולצבאות ידידותיים.

הבעיה אינה רק כמה נשק יש לארה"ב במחסנים, אלא כמה מהר אפשר לייצר מחדש את מה שנצרך. מלאי של מיירטים, טילים מונחים ותחמושת מדויקת נבנה במשך שנים, אך יכול להישחק במהירות כאשר מתפתחת מערכה הכוללת שיגורי טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים.

מערכות כמו THAAD, פטריוט, SM-3 ו־SM-6 נועדו להתמודד עם איומים שונים, אך כל יירוט כרוך בעלות גבוהה. העלות משתנה לפי סוג המיירט, תנאי הרכש והיקף ההזמנה, אך מדובר במערכות שמחירן מגיע למיליוני דולרים ליחידה. כאשר מתקפה כוללת מאות איומים, העלות המצטברת והלחץ על המלאים הופכים במהירות לבעיה אסטרטגית.

67 מיליארד דולר לפנטגון, 21 מיליארד לחימושים

במקביל לפגישה עם התעשייה, הממשל האמריקאי הגיש לקונגרס בקשה לתקציב חירום של 87.6 מיליארד דולר. מתוך הסכום, 67.15 מיליארד דולר מיועדים למשרד ההגנה האמריקאי ולפעילות הקשורה למלחמה באיראן.

לפי הבקשה, הכסף אמור לשמש לכיסוי הוצאות מבצעיות, תשלומים לכוח האדם, דלק, מערכות בלתי מאוישות, פעילות מסווגת ובעיקר לחידוש מלאי חימושים. כ־21 מיליארד דולר מתוך רכיב הביטחון מיועדים לרכש תחמושת, לחיזוק בסיס הייצור האמריקאי ולהרחבת יכולות שנחשבות קריטיות.

הבקשה עדיין צריכה לעבור בקונגרס, ולכן היא אינה תקציב מאושר. זהו פרט משמעותי עבור החברות: יצרניות נשק יכולות להיערך להרחבת קווי ייצור, אך השקעה בציוד, בעובדים ובספקים דורשת ודאות לגבי הזמנות ומימון.

בפגישה בבית הלבן עלה שוב הפער בין הצרכים של הצבא לבין קצב ההתרחבות של התעשייה. לפי דיווחים בארה"ב, בכירים בפנטגון לחצו על החברות להאיץ את לוחות הזמנים והבהירו כי מבחינת הממשל, המעבר ל"קצב ייצור של מלחמה" צריך להיות מהיר יותר.

בין החברות שנמצאות במוקד השיח מול הממשל נמצאות לוקהיד מרטין, נורת'רופ גרומן, RTX, בואינג, BAE Systems, Honeywell Aerospace ו־L3Harris. חלקן כבר קיבלו או מנהלות משא ומתן על הסכמי מסגרת להרחבת ייצור של מערכות הגנה אווירית, טילי שיוט, טילי אוויר־אוויר ותחמושת מדויקת.

• למה מניות הביטחון יורדות דווקא בזמן מלחמה?
• לוקהיד מאכזבת בדוח, והמניה יורדת: השוק מתחיל לחשוש שהשיא הביטחוני כבר מאחורינו

לוקהיד מרטין מקבלת חוזה ענק למיירטי THAAD

החוזה הבולט ביותר הוא של לוקהיד מרטין, שקיבלה מהממשל האמריקאי חוזה בהיקף של עד 35 מיליארד דולר לשבע שנים, לצורך הרחבת ייצור מיירטי THAAD. מדובר במערכת הגנה נגד טילים בליסטיים, שנועדה ליירט איומים בגובה רב, בתוך האטמוספירה ומחוצה לה.

החוזה נועד להגדיל את קצב הייצור של מיירטי THAAD פי ארבעה. הוא מגיע לאחר הסכם מסגרת שנחתם בתחילת השנה בין החברה לבין משרד ההגנה האמריקאי, ולאחר חוזה נוסף של 4.7 מיליארד דולר שניתן באפריל להאצת ייצור מיירטי פטריוט PAC-3 MSE.

עם זאת, חשוב להבין כי חוזה של עד 35 מיליארד דולר אינו אומר שכל הסכום ישולם מיד או שכל ההזמנות כבר הועברו. מדובר בחוזה רב־שנתי מסוג UCA, כלומר הסכם שבו חלק מהפרטים המסחריים והתקציביים עדיין אמורים להיסגר בהמשך. לוקהיד עצמה מציינת כי היקף המימון, לוחות הזמנים והזמנות ההמשך תלויים בהחלטות ממשלה ובתקצוב עתידי.

הפנטגון גם מקדם מול לוקהיד תוכנית לשלש את ייצור מיירטי הפטריוט. במקביל, RTX מנהלת הסכמים רב־שנתיים להגדלת ייצור טילי טומהוק וטילי AMRAAM. מדובר במערכות שנמצאות בשימוש שוטף של צבא ארה"ב ושל בעלות בריתה, ולכן הביקוש להן מגיע מכמה זירות במקביל.

הגדלת ייצור של מיירטים אינה דומה להוספת קו ייצור למוצר צריכה. היא דורשת רכיבים מתקדמים, מערכות הנחיה, מנועים רקטיים, אלקטרוניקה, חומרי נפץ, ספקי משנה, עובדים מיומנים, מתקני בדיקה ורישיונות. גם כאשר הכסף מאושר, התהליך יכול להימשך חודשים ואף שנים.

• ואנס מזכיר לישראל מי משלם את החשבון: כמה עלתה לארה"ב התמיכה מאז ה-7 באוקטובר?
• הטכנולוגיה הישראלית שעזרה לפוטין נגד מתנגדים למשטר

זו הסיבה שחברות הביטחון דורשות חוזים ארוכי טווח. יצרן לא ממהר להקים מפעל חדש או לגייס מאות עובדים על בסיס הזמנה חד־פעמית. הוא זקוק להתחייבות שתאפשר לו להשקיע בלי לפגוע בתזרים וביכולת לעמוד בהתחייבויות הקיימות.

טראמפ ניסה כבר בתחילת השנה לשנות את סדר העדיפויות הזה. בצו נשיאותי שפרסם בינואר נקבע כי קבלני ביטחון שיפגרו בביצוע חוזים או לא ישקיעו בהרחבת כושר הייצור עלולים להתמודד עם צעדים מצד הממשל, במיוחד אם במקביל הם מחלקים דיבידנדים או מבצעים רכישות עצמיות של מניות.

המטרה היא להעביר לתעשייה מסר שלפיו הרחבת הייצור חשובה יותר מהחזרת כסף לבעלי המניות בתקופה שבה הפנטגון זקוק למלאים גדולים יותר.

אירופה מגלה שהבטחות ביטחוניות אינן תמיד הזמנות

בארה"ב, המלחמה באיראן כבר מתורגמת לבקשות תקציב, לחוזים ולהסכמי הרחבת ייצור. באירופה, התמונה מורכבת יותר.

מניות הביטחון באירופה נהנו בשנים האחרונות מעלייה חדה, על רקע המלחמה באוקראינה, החשש מרוסיה והבטחות של מדינות נאט"ו להגדיל את תקציבי הביטחון. אלא שבשוק מתחילים לבדוק האם ההצהרות אכן מתורגמות להזמנות בהיקפים ובמהירות שהמשקיעים ציפו להם.

הדוגמה הבולטת הגיעה השבוע מגרמניה. הממשלה ביטלה את תוכנית F126 לבניית שש פריגטות גדולות, לאחר עיכובים ועלויות שהיו צפויות לגדול משמעותית. במקום זאת, ברלין מתכוונת לרכוש שמונה פריגטות קטנות יותר מדגם Meko A-200 מחברת TKMS.

המהלך פגע במיוחד בריינמטאל, שנחשבה למועמדת מרכזית לקבלת חלק מהעבודות בפרויקט. מניית החברה ירדה בחדות, ובשיא המסחר איבדה עד חמישית מערכה. גם מניות ביטחון אירופיות נוספות, בהן הנסולדט, רנק, סאאב ולאונרדו, נסחרו בירידות.

המסר למשקיעים הוא שהתחמשות אינה קו ישר. מדינות אירופה אמנם מגדילות תקציבים, אך בין הצהרה על יעד ביטחוני לבין הזמנה בפועל יש הליכי תכנון, מכרזים, אישורי תקציב, ויכוחים פוליטיים ולעיתים גם שינוי של תוכניות קיימות.

בארה"ב כבר נראים חוזים גדולים והתחייבויות להרחבת ייצור, בעיקר בתחומי ההגנה האווירית והטילים. באירופה, בחלק מהמקרים, השוק עדיין ממתין לראות אם גל ההתחמשות אכן יגיע לקווי הייצור בהיקף שעליו נבנו ציפיות השווי של החברות.

ישראל תלויה גם בכושר הייצור האמריקאי

עבור ישראל, השאלה אינה תיאורטית. המערכה מול איראן המחישה עד כמה ההגנה האווירית הרב־שכבתית תלויה גם ביכולות אמריקאיות: מודיעין, מכ"מים, ספינות, מטוסים, מערכות הגנה ומלאי מיירטים.

מערכת THAAD כבר הוצבה בישראל בעבר יחד עם צוותים אמריקאיים, כחלק מתרגילים ומפריסות הגנה אזוריות. לכן, הרחבת ייצור המיירטים בארה"ב רלוונטית לא רק למלאים האמריקאיים, אלא גם ליכולת של וושינגטון להמשיך לתמוך בבעלות בריתה בעתיד.

חלק מהסיוע האמריקאי לישראל מופיע כסיוע ביטחוני ישיר, מימון או העברת חימושים. חלק אחר אינו נרשם בהכרח בתקציב סיוע לישראל, אך כרוך בעלויות משמעותיות לפנטגון: הפעלת כוחות, פריסת מערכות, שימוש במלאי קיים ותמיכה מבצעית אזורית.

עבור החברות האמריקאיות, הביקוש הגבוה עשוי להוביל לצבר הזמנות גדול יותר. אך מבחינת המשקיעים, חוזה גדול אינו בהכרח רווח מיידי. הרחבת מפעלים, גיוס עובדים, רכישת ציוד והגדלת מלאי אצל ספקים דורשים השקעה גבוהה, ולעיתים פוגעים ברווחיות בטווח הקצר.

מניות הביטחון צפויות לכן להמשיך לנוע בין שני כוחות: מצד אחד, ביקוש חריג מצד ממשלות לחימושים, למיירטים ולמערכות הגנה. מצד שני, שאלות על מימון, קצב ביצוע, זמינות רכיבים ורווחיות.

המלחמה באיראן לא רק הגדילה את הביקוש למערכות הגנה. היא החזירה למרכז את השאלה אם ארה"ב ובעלות בריתה מסוגלות לייצר מספיק נשק, בזמן קצר מספיק, כדי לעמוד במלחמה ממושכת.