תחילתה של הפרשה בהסכם שנחתם בשנת 1997, בין עו"ד ויוה סיון לרמי לוי, בו התחייבה סיון להביא לכך שדירת נופש, אשר נבנתה ע"י חברת "שירת הים" בחוף המרינה באשקלון, תימכר ללוי. סיון, עו"ד בהשכלתה, היא בעלת 25% ממניות חברת שירת הים. בהתאם להסכם-הרכישה, העביר לוי לידי סיון סכום כולל של 85,000 דולרים, אשר הופקד בידיה הנאמנות לשם העברתו לשירת הים. אולם, בשל סכסוכים פנימיים, שנתגלעו בין סיון לבין שותפה לבעלות בשירת-הים, לא הצליחה סיון, בסופו של דבר, להביא לחתימתו של הסכם המכר.

לוי הגיש תביעה כספית נגד סיון ובית המשפט קבע כי לוי זכאי להשבת הכספים ששולמו בתוספת ריבית הסכמית חריגה של 2% לחודש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

לוי פנה למימוש פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל. במקביל, הגיש כנגד סיון תלונה בלשכת עורכי הדין, בגין מעילה בכספי נאמנות, ובגין התנהלותה בפרשה נשוא התביעה. בעקבות התלונה, הוגשה כנגד סיון קובלנה בביה"ד המשמעתי של לשכת עורכי הדין. הליכי מימוש פסק-הדין בהוצאה לפועל לא נשאו פרי, ובנובמבר 2002 נחתם בין סיון לבין לוי הסכם נוסף, בו בין היתר, התחייבה סיון לפרוע את חובה בסך 100,000 דולר בששה תשלומים.

גם בהסכם זה לא עמדה סיון ולכן נמשכו כנגדה, הליכי ההוצאה לפועל. לאחר חקירת יכולת, נקבע כי היא תשלם מדי חודש 1,000 ש"ח בלבד.

בינתיים שכר לוי את עו"ד יובל ברכה ממשרד פרופ' יובל לוי ושות', וזה הצליח לחשוף את נכסיה הרבים של סיון בפרויקטי נדל"ן שונים שבבעלותה ובבעלות חברות מטעמה. בעקבות פנייתו של עו"ד ברכה להוצל"פ, חוייבה עו"ד סיוון להציג מסמכים המעידים על מצבה הכלכלי, ולאחר שלא עשתה זאת הוצא נגדה צו מאסר בגין בזיון ראש ההוצל"פ.

עו"ד סיוון הגישה לבית משפט השלום בירושלים בקשה לחזור להסכם הקודם לפיו חויבה לשלם רק 100,000 דולר בתשלומים, אולם כב' השופט יצחק מילנוב דחה את בקשתה והיא תאלץ להחזיר סכום המגיע היום כבר לכמליון ומאתיים אלף ש"ח.