אחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות האחרונה היה צמצום העוני והפערים הכלכליים בחברה הישראלית. הפתרון לבעיות החברתיות על פי כמה פוליטיקאים, הוא די פשוט וכרוך בשני צעדים מרכזיים. האחד, הוא הגדלת הגרעון והשני הוא העלאת השכר. מתברר שכל מה שהיה צריך לעשות זה פשוט להוריד טיפה את הראש ולהרים את הפתרון מהרצפה.

איך לא חשבו על זה קודם?

כל מה שצריך היה לעשות זה להעלות באחוז אחד בודד את הגירעון, להזרים לקופה שלושה מיליארד שקל והנה, חלק גדול מהמצוקות יעלם. זה הרי כל כך פשוט: מנפיקים קצת יותר אג"חים ומייד יש כסף לכולם. נו אז מה אם השוק שוב יוצף באג"חים ממשלתיות, הריבית לטווח ארוך תעלה ולאחריה הריבית למשכנתאות.

העיקר שיש מקור הכנסה חדש לממשלה, המאפשר לה לחלק את הכסף לנזקקים. ואם חברות דירוג האשראי יורידו לנו בעקבות זאת את הדירוג? אז נגייס בחו"ל בריבית קצת יותר גבוהה, או שלא נגייס בחו"ל בכלל, אלה נגייס יותר בארץ.

פתרון מבריק נוסף שהועלה אומר, כי צריך להעלות לכולם את השכר ואז יהיה לכולם יותר כסף. כל כך פשוט שזה ממש גאוני. ומה יקרה עם מי שלא יכול לעמוד בסטנדרטים החדשים של השכר במדינה? שיסגור. המשפט האחרון הוא ציטוט מפיה של אחת המתפקדות האחרונות.

ככה זה כשהדמגוגיה משתוללת והעובדות מוצנעות. בימים שבהם כל פוליטיקאי מתחרה ברעהו בדלות ארוחת הבוקר שאכל בילדותו, בימים שבהם תאוריות כלכליות שהועלו באש בעולם המודרני ואצלנו מועלות מן האוב, כדאי אולי לבדוק קצת לעומק את העובדות.

את המצוקות החברתיות יש לפתור על ידי הקצאה מחודשת של המשאבים ועל ידי מתן תמריצים לאלו שמסוגלים לעשות את השינוי. רבות דובר לאחרונה על המענק שנתנה המדינה לאינטל על מנת שזו תקים את מפעלה בארץ. דמיינו רק כיצד היתה נראית כיום קרית גת אלמלא הוקם שם המפעל הראשון של אינטל. יש אומנם מידה של צדק בטענה שהקמת המפעל לא גרמה למעבר מסיבי של אוכלוסיה איכותית לעיר.

אולם גם כך, אינטל מספקת היום מספר עצום של 3700 (!) מקומות עבודה, שלא לדבר על תעסוקה נלווית שמעניק המפעל לעסקים שנותנים שירותים למפעל.

חטאה הגדול של הממשלה במהלך כל השנים היה, שלאחר ששיכנו את העולים החדשים במקומות נידחים, הוקמו שם מפעלים שפועלים בענפים דועכים, וכאשר אלו נסגרו, נותרו התושבים ללא מקורות פרנסה. תפקידה של הממשלה הוא לא לחלק לאותן ערים קצבאות, אלא למשל להתנות קבלת מענקים למפעלים מתקדמים בהקמתם באותם אזורים.

אבל המשאב הכי חשוב שיש על המדינה לתת עליו את הדעת הוא חינוך.

ישראל ממוקמת הרבה מעל הממוצע של מדינות ה OECD עם 82% לעומת ממוצע של 66% ב OECD. עד כאן הכל טוב ויפה.

אבל אם בוחנים את הישגי התלמידים כפי שנבדקו במבדק מיצ"ב ב-2004, נמצא שהפערים ברמות ההשכלה בין האוכלוסיות עצומים. בחינה של רמת ההישגיות של בתי ספר מבוססים לעומת בתי ספר לא מבוססים באנגלית מראה, כי הפער לטובת בתי הספר המבוססים עומד על 19%. כמובן שגם במקצועות אחרים הפערים מהותיים, ולמעשה נותנים הסבר ממצה וכואב לסיבות שמובילות למצוקה. מה הסיכוי של צעיר שזכה לחינוך ברמה הנמוכה בעשרות מונים מחברו שחי במטרופולינים הגדולים, לפרוץ את מעגל המצוקה, ולהשתלב במקום עבודה מתקדם שגם יתגמל אותו בהתאם?

זה הכול שאלה של הקצאה נכונה של משאבים. אך יש גם מי שמוכיח שאפשר אחרת. שימו לב מה קרה ביישובים כמו מגדל העמק ויוקנעם. בעקבות הענקת תמריצים משמעותיים, כמו הנחה משמעותית בארנונה, הטבות מס והתחייבות למעורבות בקהילה, הוקמו באותם יישובים כמה ממפעלי ההי טק המובילים בארץ.

להלן התוצאות: שיעור האבטלה במגדל העמק עומד על 6.4%. שיעור בעלי ההשכלה של 12 שנים ומעלה עומד על 73% ואת זה עשו ביישוב שעד לפני כעשרים שנה נחשב לאחד הנחשלים בארץ. יוקנעם לא מפגרת בהרבה. בבתי הספר ביוקנעם לא תמצאו בכיתות היסוד יותר משלושים תלמידים בכיתה, היישוב רושם שיעור הצלחה מדהים של 63% במספר הזכאים לתעודת בגרות, הרבה מעבר לשיעור ארצי של 48%.

אף קצבה, שום תוספת לגירעון ואפילו לא העלאת שכר מלאכותית לא מסוגלים יהיו לשנות את פני החברה הישראלית, כפי שתעשה זו ההקצאה המוגברת של משאבים לחינוך. אז בפעם הבאה שהפוליטיקאים פולטים מגרונם את הקלישאות הנבובות שממלאות את דפי העיתונים בתקופה האחרונה, תתחילו לדאוג, כי בסופו של דבר אחד מהם יהיה בקרוב ראש הממשלה הבא של כולנו.