בעקבות משבר בחיי הנישואים בין העותרת לבעלה, עזב הבעל את דירת המגורים המשותפת של בני הזוג והגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני. הוא ביסס את בקשתו על הטענה, כי רעייתו מקיימת קשר רומנטי עם אחר. הוא אף ציין בעדותו בבית המשפט, כי הוא הגיע בשעת לילה מאוחרת בלוויית שני חברים לדירת המגורים המשותפת, וכשנכנסו לדירה, שמעו רעש הבוקע מהמרתף. הוא וחבריו ירדו אל המרתף וראו את העותרת מקיימת יחסי מין עם גבר - צילמו זאת במצלמה, ויצאו מהדירה.

את התמונות הוא הגיש כראיה לבית הדין הרבני. העותרת סירבה להתגרש והכחישה את המיוחס לה. היא טענה, כי התמונות לא יכולות לשמש כראיה כנגדה בבית המשפט. בית הדין הרבני לא קיבל את טענתה ובהסתמך על התמונות, קבע כי על העותרת להתגרש לאלתר. על החלטה זו הגישה העותרת עתירה לבית המשפט העליון לביטול החלטת בית הדין הרבני.

בית המשפט קובע, כי הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל. על פי חוק הגנת הפרטיות, חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה "בבית משפט". נקבע כי כלל זה נכון גם כשמדובר בבתי הדין הרבניים וכי אין לאפשר מצב דברים שבו פגיעה בפרטיות תהא קבילה בערכאה שיפוטית אחת ובלתי קבילה באחרת.

הבעל טען, כי הצילום לא נעשה "ברשות היחיד". זאת, שכן הצילום נעשה בבית המגורים של העותרת שהוא גם ביתו שלו. טענה זו לא קיבל בית המשפט וקבע כי ברור שהעותרת לא הסכימה (במפורש או במשתמע) כי הבעל יצלם אותה בהיותה במצב אינטימי עם זר וכי משעזב את בית המגורים בשל סכסוך עם העותרת, הפך הבית לרשות היחיד של העותרת. זאת, גם אם נותרו בידיו זכויות אלו או אחרות לעניין הבעלות על הבית. זכויות אלו אינן מקנות לו את הזכות לצלם את העותרת כאוות נפשו.