באופן היסטורי, הקשר בין מדיניות מוניטרית לתוצר הריאלי מתומצת ב"עקומת פיליפס." על רגל אחת, עקומת פיליפס אומרת שהבנק המרכזי יכול להאיץ את התוצר באמצעות הדפסת כסף, אבל המחיר הוא אינפלציה. משום כך, הנחת העבודה בבנקים המרכזיים היא שמדיניות מוניטרית (הרחבה על מדיניות מוניטרית) היא כלי של טווח קצר: אם יש משבר, הבנק המרכזי צריך להגדיל את היצע הכסף כדי להקל על הנזקים המיידיים של המשבר, אבל אסור לו להתערב לאורך זמן, כי המחיר יהיה אינפלציה שתהפוך את ההתערבות למיותרת, ואפילו מזיקה.

מאז 2008, הבנקים המרכזיים למדו שעקומת פיליפס לא עובדת כפי שהם ציפו. הבנקים המרכזיים בעולם המפותח מציפים את העולם בכסף, ומשיגים הצלחה מסוימת בצמצום נזקים. אלמלא ההתערבות המהירה של הבנק המרכזי האמריקאי ב-2008, ושל כל הבנקים המרכזיים במשבר הנוכחי, העולם המפותח כולו היה ברמות אבטלה מטורפות, ומשך הזמן הצפוי עד ההתאוששות היה למעלה מעשר שנים.

למרות זאת, אין סימנים לאינפלציה. אפילו בארצות הברית, שבה האינפלציה מהירה יחסית, האינפלציה השנתית היא רק קצת יותר מאחוז. אצלנו, האינפלציה מתחילת השנה היא שלילית.

המסקנה של לא מעט אנשים, היא שהגענו לעידן שבו להדפסת כסף אין מחיר, ולכן הפתרון לכל הבעיות הוא שהבנקים המרכזיים ידפיסו עוד כסף. במשבר הנוכחי, חלק מהבנקים המרכזיים אפילו שברו טאבו שהחזיק מעמד 40 שנים, ומימנו הוצאות ממשלתיות באופן כמעט בלתי מוסתר, ועדיין אין אינפלציה. לכאורה, זה אומר שאין סיבה שיהיה אי פעם משבר; בכל פעם שיתחיל משברון, הממשלה תבקש עזרה מהבנק המרכזי ותממן או תשכור את העובדים המובטלים.

• לקראת החלטת ריבית דרמטית כשהפד' מפולג מאי פעם ו"עיוור" ללא נתונים עדכניים
• תיק ההשקעות שלכם צריך להיות גם בסחורות? התשובה של גולדמן סאקס
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

במידה מסוימת, נראה שגם חלק גדול מהמשקיעים בבורסות בארה"ב מאמינים בזה. אם שואלים משקיעים למה הם ממשיכים לתת כסף לחברות שבגלל הקורונה אין להן הכנסות אבל יש להן המון חובות, התשובה מורכבת משני חלקים. החלק הראשון, זה האמונה שהבנק המרכזי יממן את זה. החלק השני, זה האמונה שאם המצב יהיה יותר גרוע, הבנק המרכזי יממן את זה אפילו יותר.

הבעיה היחידה היא שלמרות שעקומת פיליפס לא ממש קיימת, הפעילות של הבנק המרכזי בכל זאת מייצרת עלויות. עלות אחת, זה אינפלציה במחירי הנכסים - הנכסים בשווקים הפיננסים והנדל"ן. מחירי הדיור בעלייה. בישראל, הפעילות של הבנק המרכזי יצרה את מה שאנחנו מכנים "משבר הדיור". בגרמניה, עליית מחירי הדיור מתגלגלת גם למחירי השכירות, מה שמייצר בעיות פוליטיות משמעותיות. גם בארה"ב, שוק הדיור רותח. שם עוד לא מדברים על משבר, אבל גם שם, אם המחירים ימשיכו לטפס בקצב הזה, בתוך כמה שנים אנשים צעירים יצעקו שהם לא מסוגלים להשיג דירה.

עלות שנייה זה שהכסף הזול מעודד ממשלות להגדיל את ההוצאות שלהן. כידוע, לממשלות הרבה יותר קל להגדיל הוצאות, מלהקטין אותן. אבל כשהממשלה מוציאה הרבה, השוק הפרטי מצטמצם, וכשהשוק הפרטי מצטמצם, הצמיחה צונחת.

• שתי זריחות בטיסה אחת: הפרויקט השאפתני של קוואנטס האוסטרלית
• נחיתת חירום באיירבוס היתה הסימן לתקלה מערכתית - הסכנה עדיין באוויר
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• מניות קטנות - הזדמנויות גדולות

אז נכון שאין אינפלציה. אבל זה ממש לא אומר שהבנקים המרכזיים יכולים להמשיך להחזיק את המשקים ואת הבורסות לאורך שנים. לא נעים להגיד, אבל המשבר של 2008 היה הכי גדול מאז מלחמת העולם השנייה. זה אומר שלקח יותר מ-60 שנים עד שקיבלנו משבר בסדר גודל כזה. בין המשבר של 2008 ל-2020, חלפו רק 12 שנים. אני חושד שאם הממשלות ימשיכו להסתמך על הבנקים המרכזיים במקום לבצע רפורמות, בפעם הבאה זה ייקח אפילו פחות זמן.

הכותב מרצה באקדמית נתניה ואוניברסיטת בר-אילן