לא קל לכתוב על מצרים, בעיקרו כאשר מחיר הדמים ממשיך ועולה. באופן כללי קשה לכתוב על אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה בכלליות. כאן אי אפשר ליישם את המודלים הכלכליים הרגילים במחקר, אלא נדרשות הערכות זהירות בשטח, ומעקב אחר התפתחות של מגמות כלליות לאורך זמן.

אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה מאבד מכוחו, למרות הגידול המשמעותי במדינות המייצרות נפט. האזור כעת חצוי לשניים: הצפון לעומת הדרום - מצב שאינו שונה בהרבה מן המצב באירופה, עם מידה מסוימת של היפוך תפקידים. באירופה, הצפון נראה איתן וצריך למצוא דרך כיצד להוציא את הדרום ממצב הביש הכלכלי אליו נקלע. באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה, הדרום הוא זה שמנסה לסייע בריסון הקשיים הפוליטיים בצפון, מחשש מפני ההשפעה של הגל הגואה של הדרישה הציבורית להתנהלות דמוקרטית, והפגנה של אחריות פוליטית רבה יותר במצבים קשים בכלכלה ובחברה. ייתכן שאין זה הניסוח הדיפלומטי הראוי, אבל זאת המציאות.

עד לאחרונה, מעט מאוד מדינות באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה התנהלו על-פי תקציב מוגדר לשלוש או לחמש שנים. ברוב המקרים, מדיניות הצמיחה התבססה אך ורק על מחירי הנפט, הצורך הדוחק ליצור מקומות עבודה ולספק את הצרכים החומריים הבסיסיים ביותר של האוכלוסייה. השיטה הזאת צלחה כל עוד נשמרה היציבות הפוליטית. אולם המשחק השתנה לגמרי, כאשר נפרץ הממד הפוליטי, והממשלות באזור אינן ערוכות לאתגרים החדשים לאחר שלא הצליחו לבצע שינויים כלכליים ופוליטיים, זאת לפני שהכלכלה הגיעה לשיא במחוזותיהם בשנת 2007. כך שמערכות כלכליות ופוליטיות נותרו כפי שהיו - מבוססות בעיקרן על תשלומי העברה. גם כאן אין זה שונה בהרבה מן המצב באיחוד האירופי.

מצרים עתידה להפסיד סיוע כלכלי וסביר להניח שגם סיוע צבאי מארה"ב על פי התנאים של הסכם קמפ דייויד. בינתיים, מדינות שכנות בעלות עניין רב בשמירה על יציבות הזדרזו להרים תרומה של 12 מיליארד דולר ולסייע למצרים, בעיקר כדי להבטיח את רכישת החיטה, מאחר שמצרים היא בין יבואניות החיטה הגדולות בעולם (בעיקר מארה"ב).

לצופה הבלתי מעורב מן הצד, מצרים נראית כמו פרדוקס. נשיא וממשלה שנבחרו באופן דמוקרטי מודחים על-ידי אותו הצבא שהדיח את ההנשיא הקודם, חוסני מובארק. רק שנה חלפה וייפוי הכוח שניתן לדמוקרטיה התמסמס. הפלגים הפוליטיים המרכזיים מתבצרים עכשיו בעמדותיהם ולא נראה שום פתרון באופק. לכאורה, אין אפשרות לפשרה, מאחר שככל הנראה לא תיתכן חזרתו לתפקיד של הנשיא הנבחר, מוחמד מורסי.

חוסר יכולת המדינות הצעירות להתמודד עם פרדיגמות חדשות אינה אמורה להפתיע, כשבוחנים את העניין מנקודת מבט היסטורית. ההיסטוריה מלמדת כי מדינות בראשית דרכן נעות כמו מטוטלת מקיצוניות אחת לאחרת בחיפוש אחר איזון מסויים. הדמוקרטיות הוותיקות של אירופה הן תוצר מאות שנות אבולוציה דרך כל סוגי המשטרים הפוליטיים.

אך למרות הידע שברשותנו, אנו עדיין מתעקשים לצפות שדמוקרטיות חדשות יסגלו לעצמן התנהלות דמוקרטית תקנית בן רגע כמעט. במרחק לא רב, עירק ואפגניסטן, הן דוגמאות לכישלון החרוץ להעניק לכלכלות האלה את הזמן לצמוח, ללמוד ולסגל לעצמן דרך במשימה הקשה של יצירת כלכלה פוליטית מתפקדת כראוי.

מבחינת ההשפעה של המצב במצרים על השוק, אני בספק אם מדובר בעלייה של יותר מ-2 דולר ארה"ב בשל הסיכון הגיאופוליטי. הסיכון האמיתי אינו קשור לשמירה על תעלת סואץ פתוחה - אינטרס של כל הצדדים הנוגעים בדבר, כולל ארה"ב. במקרה שלא יצליחו בכך, זה יתבטא בתוספת פרמיה של 20-25 דולר מעבר לסיכון הגיאופוליטי הקיים. שוקי המניות באזור הם סיפור אחר. המסחר בשוק ההון במצרים נמשך גם אם 60% נמוך יותר בהשוואה לשיא שלו בשנת 2007. בכל אופן, ההיוון של אותם שווקים קטן מזה של מרבית חברות s&p500.

בבחינה של המפה, אני מוטרד מהעובדה שהחלק הצפוני של המזרח התיכון וצפון אפריקה עובר טלטלה עזה. סוריה, ירדן, מצרים ושטחי פלסטין מתדרדרות ממצב כלכלי רע לגרוע. אם נוסיף לכך את הדיווחים על מחסור במזומנים באירן, אפשר לומר שהאזור הוא חבית חומר נפץ, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית. למרות הנפט, מעטות החברות שמוכנות להסתכן בשליחת אנשים לאותן המדינות. אין תיירות, ובריחת ההון מן החלק הצפוני של אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה תמשיך בדרכה אל איחוד האמירויות הערביות והמרכז המסחרי שלו בדובאי - שם יכולות הכלכלות, שכבר החלו ליצור לעצמן בועה, לזכות במינוף נוסף.

הכותרות המדווחות על המצב המשתולל במצרים לא מסתדרות לי עם הכתבה המרכזית של בלומברג על אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה ("בדובאי סבורים כי יש חשיבות בבניית מגדל המשרדים הגבוה ביותר למרות 45% שטחי משרד פנויים."). מתברר כי עניין השווקים החדשים השליליים נותן אותותיו כעת בשוק הנדל"ן.

במרכז העסקים באבו דאבי שיעור שטחי המשרד הפנויים עומד על 38%, בעוד במומבאי הוא 25%. אם נשווה זאת למרכז העסקים במוסקבה, נגלה כי שיעור שטחי המשרד הפנויים נעמד ב-15%. העובדה שיותר אנשים מעדיפים לנהל את עסקיהם ממוסקבה, בהחלט מבהירה כי אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה עלול לאבד את היתרון התחרותי שלו, אשר מקורו בנפט ובעושר, כל עוד לא יתבצע מהלך אמיתי של מעבר מהתנהלות דרך חברות ממשלתיות למגזר הפרטי.

כדי לשמור על יציבות של אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה, הדרום - ממש כמו הצפון באירופה - יידרש להקצות יותר כסף, הכוונה וגישור. דבר נוסף שניתן ללמוד מן ההיסטוריה, שפתרונות לטווח הארוך יושגו רק על ידי הענקה של כבוד, הבנה ותמריצים כלכליים, שמקורם באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה - ולא כאלה מאירופה או מארה"ב.

אני עדיין מאמין כי המצב ישתפר במצרים, באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה. אבל לפני שהאזור ימצא את קולו המשותף ויתחיל לטפל במצב במצרים, סוריה, ירדן, שטחי פלסטין, עירק ואירן, יצטרפו לרשימה הזו עוד אי-אילו מדינות.

המפסידים בטווח הקצר והבינוני הם האוכלוסיה והתהליך הדמוקרטי שחל ברצינות רבה בשנה שעברה. אבל מבחינת הטווח הארוך, אני צופה התפתחויות חיוביות באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה מתוך אמונה גדולה גדול בכלכלת מיקרו. האדם הפרטי, החברה הקטנה אשר רוצה להשתדרג, להתייעל ולעבוד בשקיפות, ידם תהיה על העליונה אל מול החזית המוסדית.