ה- VoIP חודר למרכזי השירות
יאנקי גרופ חשפה השבוע כי חדירת טכנולוגיית ה-VoIP למוקדי שירות טלפוני, כמו גם מכירות המוצרים הקשורים לטכנולוגיה זו צפויים לגדול באופן משמעותי עד סוף 2007. 38% ממוקדי השירות הטלפוני בוחנים כיום התקנת טכנולוגיית VoIP וקצב ההתקנות יגדל בשיעור עוד יותר דרמטי ככל שיותר מוקדי שירות יעברו משלב הבדיקות לשלבי ההחלטה והרכישה.
על פי יאנקי גרופ, הסיבה העיקרית למעבר ל-VoIP היא השאיפה להציב ולנהל סוכנים מרוחקים באופן יעיל. מוקדי שירות מתייחסים לטכנולוגיה כאל אמצעי ליישום אסטרטגיה של "סוכנים בכל מקום" (agents anywhere) ולנהל את העובדים המרוחקים בצורה חסכונית וגמישה יותר.
על-פי ממצאי המחקר, קצב האימוץ של VoIP במוקדי שירות בצפון אמריקה יגדל מכ-17% לערך ב-2005 ליותר מ-47% עד סוף 2007. בנוסף, המחקר צופה ששיעור החדירה של מושבי סוכנים הפועלים בטכנולוגיית VoIP יגדל מ-16% ב-2005 ליותר מ-60% בשלוש השנים הבאות.
בעוד שהצמיחה המשמעותית באימוץ VoIP במוקדי שירות ניכרת במרכזים מכל הגדלים, מגזר הצמיחה האגרסיבי ביותר הוא של מרכזים עם 500 סוכנים או יותר. הערוצים המועדפים לרכישת מוצרי VoIP הם חברות הטלקומוניקציה המסורתיות ויצרני החומרה/תוכנה לטלפוניה דרך אינטגרטורים או מפיצים מסוג VAR’s.
למרות דיווחי הלקוחות שיצרני רשתות נתונים יהיו ללא ספק מעורבים בשלבי התכנון של VoIP, אין זה סביר שהם יתפסו את מקומם של ספקי מוקדי השירות המסורתיים מבחינת מכירות היישומים בטווח הקרוב.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
