יצחק טבדי החל לעבוד בחברת החשמל בשנת 1994. הוא פוטר כתום שנה והוחזר לעבודה בחברה כעבור כחודש וחצי ממועד פיטוריו. לאחר שהוחזר, הועסק 10 שנים תמימות במהלכן נבחר לעובד מצטיין. בחודש מארס 2006 פוטר טבדי מעבודתו בשנית.

במכתב הפיטורים נאמר: "בהתאם להסכם קיבוצי מיוחד שנחתם בין הנהלת החברה לבין ארגון העובדים וההסתדרות, ניתן להעסיק עובדים ארעיים בהסכם מיוחד עד ל- 10 שנות עבודה. לפיכך, עלי להודיעך כי עבודתך בחברה תסתיים ב- 3.3.06...."

טבדי הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על חברת החשמל להפסיק את עבודתו, ויורה לה להחזירו לאלתר לעבודה כעובד קבוע.

חברת החשמל טענה כי ההסדר לפיו מועסקים עובדים ארעיים לתקופה של 10 שנים מעוגן בהסדרים ובהסכמים קיבוציים וכי לאחר תקופת העבודה הראשונה נותקו יחסי העבודה בין הצדדים וטבדי התקבל כעובד חדש לכל דבר.

כב' השופט חגית שגיא מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, קבעה כי הפיטורים בשנת 1996 נעשו שלא בתום-לב, כי לא היה כל צורך ב"תקופת צינון", וכי כל מעשה הפיטורים לא נעשו אלא כדי לעקוף את הוראות חוקת העבודה אשר הקנו לו זכות לקבלת קביעות כתום שנתיים לעבודתו. לפיכך, הפיטורים בשנת 96' אינם פוגעים ברצף עבודתו ויש לראותו כמי שעבד בחברה החל משנת 1994.

השופטת מוסיפה ומציינת כי אופן העסקת העובדים הארעיים בחברת החשמל מעלה תחושות קשות לגבי הדרך בה היא נוהגת בעובדים אלה: העובדים המכונים "ארעיים" מועסקים לתקופות של 10 שנים, כאשר מתי מעט מתוכם זוכים לקבלת קביעות. האחרים, וטבדי ביניהם, חרוצים ומסורים ככל שיהיו, מאבדים את עבודתם כתום עשר שנות עבודה, לא משום שלא היו טובים וחרוצים דיים – אלא בשל השיקול היחיד של תום התקופה. בית הדין אף מציע פתרון אפשרי לבעיה, בהעסקת העובדים בחוזים אישיים, וכך לא ימצאו עצמם עובדים טובים וחרוצים אל מול שוקת שבורה כתום 10 שנות עבודה.