נעלמו מיליונים מהחשבון - אבל הבנק באמת לא אשם
קל מאוד לבוא בטענות לבנק, במיוחד כאשר מיליוני שקלים נעלמים ללא הסבר. אך אין זה אומר שהוא נושא באחריות; צריך להוכיח שהוא התרשל - דהיינו, פעל בצורה שאינה סבירה. בהעדר הוכחה לרשלנות שכזאת, הלקוח ישא לבדו בנזק - גם אם איש אינו יודע כיצד ולאן נעלם הכסף. זו משמעות פסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, הרי קירש, שדחה את תביעתו של רפאל בליתי נגד בנק מזרחי, לאחר ש-7 מיליון שקל נעלמו מחשבון של חברה אליה העביר אותם.
ביהמ"ש: בנק מזרחי אינו אחראי להיעלמות מיליוני שקלים של לקוח
קירש ציטט באריכות את פסיקת בית המשפט העליון בנוגע לרשלנות בנקים - פסיקה שכולה של נשיאיו לדורותיהם: אהרון ברק, אסתר חיות ויצחק עמית. פסק הדין העדכני ביותר הוא של עמית, משנת 2015 (לפני מינויו לנשיא), בתביעה נגד בנק לאומי. וכך נאמר בו:
"מערכת היחסים בין הלקוח ובין הבנק איננה כמערכת יחסים רגילה. מעמדם המיוחד של הבנקים נקבע והתעצב בפסיקת בתי המשפט, בין השאר, נוכח תפקידם המרכזי בחיי המסחר והכלכלה, האמון שהציבור הרחב רוחש להם, תפיסתם כגופים 'מעין ציבוריים' ובשל הידע והכישורים המקצועיים והטכניים המצויים בידיהם. אלו הופכים את הבנק למונע הנזק הזול ביותר, ועל כן נקבע כי על הבנק מוטלות 'חובות מיוחדות'.
נותני ההוראות הם אנשים ישרים
"...שלוש חובות עיקריות מוטלות על הבנק כלפי לקוחותיו וכלפי צדדים שלישיים והן: חובת תום לב, חובת זהירות וחובת נאמנות... במקרה דנן ענייננו מתמקד בחובת הזהירות של הבנק לנקוט אמצעים שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין, לנהוג בכספי הלקוח במיומנות ובזהירות ראויות ולדאוג כי כספו או נכסיו של הלקוח המופקדים בבנק לא ייפגעו.
"...חובת הזהירות חלה גם כלפי צדדים שלישיים המושפעים מהשירותים שנותן הבנק... חובה זו יכולה להיגזר מהחובה החוזית לנהוג 'בדרך מקובלת ובתום לב', ובהיעדר יחסים חוזיים, מדיני הנזיקין היוצרים חובת זהירות בין הבנק לבין אלו שניתן לצפות שייפגעו מרשלנותו.
"...ככלל, בעת בחינת רמת הזהירות המוטלת על הבנק, נקודת המוצא היא שברוב המקרים נותני ההוראות לבנק הם אנשים ישרים, ולא חלה על הבנק חובת חקירה מקיפה ביחס לפעולות שעל פניהן נחזות כשרות ותקינות. לצד זאת, קיימים מקרים ומתקיימות נסיבות המטילות חובה על הבנק לחקור ולדרוש באשר לכשרות הפעולה, גם אם על פניה היא מעוגנת בהרשאה תקפה.
"...האמצעים שעל הבנק לנקוט כ'בנק סביר' משתנים ממקרה למקרה על פי נסיבותיו, כתלות ברמת החשד ובהיקף האמצעים שהבנק נדרש להשקיע. לשם בחינת רמת הזהירות המוטלת על הבנק הכירה הפסיקה בשיקולים שונים, כגון: סוג הפעילות ועד כמה היא שגרתית או חריגה ביחסי הבנק-לקוח; מידת הדחיפות שבביצוע הפעולה; ואישיותו ויכולותיו של הלקוח, לרבות גילו, רמת השכלתו ואופי היחסים שהתפתחו בינו לבין הבנק".
על כך הוסיף קירש שתי אמירות חשובות. האחת: יש לבחון את מעשיו של הבנק על פי מה שהיה ידוע לו בזמן אמת, ולא על פי חכמה בדיעבד. במקרה של בליתי, מזרחי אמנם סגר ברבות הימים את החשבון ממנו נעלם הכסף, אך זאת רק לאחר שהוגש כתב אישום נגד בעליו; לפני כן הוא לא היה אמור לעשות זאת. השנייה: בנק שמקבל אלפי הוראות ביום, אינו יכול לבדוק כל אחת מהן, אם היא נראית תקינה על פניה. מכאן המסקנה, כי הבנק לא התרשל - ולכן אינו נושא באחריות להיעלמות הכסף.
