היקף היצוא של גז טבעי נוזלי (LNG) מארצות הברית ימלא ללא ספק תפקיד חשוב בקביעת רמות המחירים הגלובליות בעשור הקרוב. בשלב זה, עדיין מדובר בהיתרי יצוא פרטניים, הניתנים בנפרד לכל פרויקט ולא במדיניות כוללת. שתי הסיבות העיקריות לקצב מתן ההיתרים האיטי עד כה, הן מדיניות שימור העתודות שהנהוגה בארה"ב כ-100 שנה, והשאיפה של הממשל הינה לשמר את מחירי האנרגיה הנמוכים המהווים מנוע צמיחה חשוב של המשק האמריקני.

עם זאת, בסוף השבוע האחרון התפרסמו כמה הערכות ביחס להיקף היצוא מארה"ב. על פי אותן הערכות, במהלך 10 השנים הקרובות יגיע ייצוא הגז הטבעי לכ-6 bcf ביום או 62 BCM בשנה. רק לסבר את האוזן, למי שאינו אמון על המספרים, מדובר בכמות גדולה פי 5 מהיקף צריכת הגז של ישראל בשנה הבאה.

במבט ראשון, הערכות אלו נראות אולי כאופטימיות למדי. אולם, לאמיתו של דבר, מדובר בהערכות מציאותיות, ולטעמנו אף שמרניות, ביחס לקצב היווצרות עודפים של גז טבעי בארה"ב, והשפעת עודפים אלה על השוק, ועל איכות הסביבה במדינות הנפט החדשות, ובראשן צפון דקוטה. רק בשבוע שעבר, קיבל פרויקט Lake Charles Exports שבלואיזיאנה אישור יצוא של גז נוזלי ל-20 שנה. זהו ההיתר השלישי במספר להקמת מסופי LNG ליצוא שהעניק הממשל, כאשר כושר היצוא הפוטנציאלי של שלושת הפרויקטים נאמד ב-5.6 bcf ליום. ההיתרים מתירים לייצא גז רק למדינות עימן אין הסכמי סחר חופשי, ובראש רשימת הלקוחות הפוטנציאליים ניצבת יפן.

אם כן, מדוע אנו סבורים שמדובר בתחזית יצוא שמרנית? ראשית, משום שעם מתן האישור לייצא, הוסר חסם רגולטורי מהותי. מעבר לכך, סיבה חשובה לא פחות, היא עודף ההיצע של סקטור הגז האמריקני, אשר כבר היום נאלץ להשמיד חלק מעודפי הגז ע"י שריפתו.

באחרונה עלה לכותרות בארצות הברית נושא שריפת הגז העודף בצפון דקוטה, בשטחה שוכן אחד מהמאגרים הלא קונבנציונליים הגדולים, מאגר באקן. נציין, כי מדינה זו עברה בשנים האחרונות את אלסקה בהיקף הפקת הנפט, וכיום היא שנייה רק לטקסס בהיקף ההפקה. בצפון דקוטה, בדומה לשאר מדינות שאימצו שיטות הפקה לא קונבנציונליות (טקסס, פנסילבניה, לואיזיאנה, ארקנסו, קולורדו ועוד) מתנהל דיון ציבורי בנושא השפעת טכנולוגיות אלה על הסביבה. כעת, נוסף לכך עוד נושא בעל השלכות סביבתיות רבות: שריפה של עודפי הגז שגורמת לאי-נחת רבה לתושבים ולרגולאטורים כאחת.

נציין, כי מחירי הגז הטבעי בארה"ב, שסובלים מחולשה מתמשכת עקב עודפי ההיצע הרבים השילו כ-30% מאפריל, אז נגעו לרגע ברמת השיא של כ-4.4 דולר ל-mbtu. זאת ועוד, הירידה החדה במספר אסדות קידוח של גז והעברת הפעילות לחיפושי נפט, לא הצליחה, לבינתיים, להחזיק את מחירי הגז מעל רמת מחיר של 4 ד', משום שעודפי ההיצע נוצרים לא רק כתוצאה מהפקה ישירה של גז ממאגרי גז, אלא גם כתוצר לוואי של תעשיית הנפט החדשה. מטבע הדברים, גז זה נמכר רק לעתים נוצר כתוצר לוואי במחירי "רצפה" ומשפיע על הסקטור כולו.

מנגד, היקף הפקת הנפט בארה"ב עדיין במגמת עלייה, וממשיך לשבור שיאים. לפי דו"ח סוכנות האנרגיה האמריקנית, ארה"ב הפיקה לאחרונה כ-7.56 מיליון חביות נפט ביום - נתון שיא של חצי יובל. יחסי הגומלין בין הגז לנפט, ממשיכים להעיב על מי שאינו מתמקד ב"נוזלים", קרי נפט. זה גם מסביר את ה"ריצה של חברות" לנפט שמחירו נתמך בדרך כלל על רקע חששות גיאו- פוליטיים.

במקביל לזאת, בהפקה של נפט נוצר גם גז טבעי, אשר משפיע על סקטור הגז. וכך ניתן להבין כיצד שליש מהגז הטבעי המופק בצפון דקוטה נשרף אל תוך האטמוספרה. ברמת המחירים ששוררות בשוק, החברות מעדיפות להבעיר את הגז שנפלט מהפקה של נפט, ולא להשקיע סכומי עתק בתשתיות ההובלה או האגירה.

חשוב לזכור, כי מדובר לא רק בבזבוז משווע של משאב אנרגיה, אלא גם בפגיעה באיכות הסביבה. על פי הערכות, שריפת הגז הטבעי בצפון דקוטה, שוות ערך בזיהום אוויר לתוספת של מיליון מכוניות. לפיכך, אין זה מפתיע שהרגולטורים נערכים לשינויי חקיקה במטרתה לצמצם מהותית את שיעורי השריפה המותרים לבאר, כשהיעד הוא 10% לכל היותר. על רקע התופעה, יצוא הוא התרחיש המרכזי בהפיכת הגז הטבעי לכלכלי. אם לא יתאפשר לשרוף את הגז, והובלתו בתוך ארה"ב אינה כדאית, הרי שהחלופה ההגיונית, היא לייצא אותו למדינות שזקוקות לו.

בשורה תחתונה, התחרות בשוק ה-LNG גוברת, ולעיתוי הקמת מסופים ליצוא של גז נוזלי תהיה חשיבות משמעותית. זו גם הסיבה, שככל שהמציאות הגיאו-פוליטית תאפשר זאת, נראה שהתרחיש האופטימלי עבור חברות הגז הישראליות, הינו פיזור בין כמה ערוצי יצוא: אספקת גז באמצעות צינור לטורקיה, צינור למסוף LNG בקפריסין, אולי מסוף FLNG לא גדול מול חופי ישראל, ואם ניתן, גם יצוא למדינות שכנות.