שוק המניות המשיך להציג עליות חדות ברבעון השני ובתחילת הרבעון השלישי, מתקדם במלוא המרץ כנגד כל חוקי הכבידה וההשקעה השפויה. אבל האם צפוי לנו שינוי בהמשך הרבעון השלישי? או האם ההמתנה לחזרה אל המציאות ולנורמליזציה, ממש כמו זו של ולדימיר ואסטרגון של סמואל בקט, היא בבחינת "מחכים לגודו"?

בעולמנו כיום, "גודו" הוא קריאת השכמה - הרפורמות הנדרשות להשבת הכלכלה העולמית למצב נורמלי בו שגשוג השווקים אינו מבוסס על כסף קל, שיעורי ריבית אפסיים ושיעורים ממשיים שליליים, אלא על חדשנות, נטילת סיכונים אמיתיים ובאותה מידת חשיבות, לקיחת אחריות אמיתית על הפסדים.

לא נתקלנו במצב דומה לפני כהונתו של אלן גרינספן, יו"ר הפד הקודם. התרחיש הסביר ביותר הינו של שיאים חדשים ברבעון השלישי - מדד S$P 500 ב-1,750 או אפילו 1,800. זאת על סמך הרוח הגבית של הרווחים המנוהלים והפד שאינו ממהר לעצור את הכסף הקל. באופן אירוני, אומדנים של צמיחה איטית מחוץ לארה"ב מכשירים את הקרקע לעלייה חדה מתמשכת בשוק ההון.

אבל אל לנו לטעות, המצב הקרוי "משולש ברמודה" של הכלכלה (צמיחה בירידה, שווקי מניות בעליה, וגידול בהיקף האבטלה) בשום אופן אינו מציאות ברת-קיימא. מדובר באשליה שנתקשה להיחלץ ממנה ככל שנמשיך להאמין באמיתותה לאורך זמן. אין כל קשר בין מצב השוק ברבעון השלישי לנתונים יסודיים כלכליים, אלא ליכולת של פוליטיקאים למשוך זמן כפי שהם עושים מאז שנת 2008. אחיהם לנשק הם הבנקים המרכזיים, גם אם השנה החלו להישמע אותות ראשונים של חוסר שביעות רצון - בעיקר מכיוון ה'פד' האמריקני.

מדיניות ההרחבה הכמותית לא תוכל להימשך לנצח, ובסופו של דבר נידרש לנורמליזציה. נכון, הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים, אשר יש המכנים אותו הבנק המרכזי של הבנקים המרכזיים, התריע ללא כחל ושרק כי לקונספט של "במידת הצורך" במדיניות הכספים יש גבולות, ויישומו באופן מתמשך עלול לפגוע ביכולת ובמסגרת התמריצים של רפורמות.

במילים אחרות, הסיכון הוא בכך שהבנקים המרכזיים עצמם מטילים ספק בפעולותיהם יותר ויותר. עובדה זו כשלעצמה צריכה לשמש כאזהרה חמורה למשקיעים, מאחר שהם הגורמים העיקריים המובילים את השווקים לגבהים על-ידי תמחור שגוי של מחיר הכסף, ומכאן גם מחיר הסיכון, וכל זאת מאז החל המשבר הפיננסי הכלל-עולמי.

שילוב התחושה שלא ייתכן שהמסיבה תיגמר אי-פעם וכלכלה מזדחלת גורם לאחונה שהבנקים המרכזיים לא יפרו את הסטטוס קוו. אבל עובדה היא שהפד ממשיך לתכנן האטה של רכישות נכסים, ואינו יכול ליישם את תנאי החירום לנצח. אלא שלאור המצב הכלכלי, התזמון של הגבלת הנזילות נראה בכל זאת תמוה.

תחזית הצמיחה של ארה"ב בחציון הראשון של שנת 2013 היא 1.7 אחוז ללא שינוי. מדדי הצפי שלנו אינם חוזים שיפור או הרעה, לכן הציפייה היא לצמיחה שנתית בשיעור של 2 אחוזים, בהשוואה ל-2.2 אחוזים בשנת 2012. ברבעון השלישי ייתכן שאפילו המשקיעים המדודים ביותר ילכו שבי אחר שוק המניות והיכולתו לטפס על קיר הדאגה.

בעצם, איזו סיבה יש לפוליטיקאים לדון ברפורמה ממשית, כאשר קריאת השכמה משמעותה כאב בטווח הקצר, כלומר, הפסד בטוח בבחירות הקרובות? הפער בין כורח המציאות (הרפורמה) לבין מה שנעשה בפועל (משיכת זמן) הגיע כעת לשלב הסופי - שלב הפיצוץ שבו גם השחקנים הנאמנים בדרך כלל לנתונים יסודיים מרימים ידיים בעוד הבנקאים המרכזיים והפוליטיקאים מתחילים להרגיש ביטחון בכך שייתכן כי חוסר המעש שלהם יעשה את העבודה, גם אם הכלכלה האמיתית מסרבת להתניע מחדש.

אנחנו סבורים כי הרבעון השלישי עשוי בהחלט להיות משמעותי ביותר. הוא יכול לסמן את תחילת הסוף של כסף קל בלי חשבון ולהוות נקודת מפנה לקראת נסיגה איטית של ההרחבה הכמותית. באופן אירוני, אנחנו עדיין לא מבחינים בבועה בהשקעה קבועת הכנסה ובכל זאת ניתן לזהות סיכויים רבים לשפל חדש בתשואה בשנת 2014. אי אפשר לצפות להתאוששות כל עוד חברות קטנות ובינוניות המהוות 80% מן הכלכלה נאבקות לחדש ולייצור מקומות עבודה חדשים. כאן נמצא את שורש הבעיה: החברות הרשומות בבורסה והבנקים בבעלות חלקית של המדינה, אינם המקור לחדשנות וליצירת מקומות עבודה. אין להם צורך בכך.

האירוע המשמעותי ביותר אליו נשואות עינינו כל השנה, הן הבחירות בגרמניה ב-22 בספטמבר, ולא בגלל התוצאות. המוקד הוא האופן בו יעצבו הממשלה והפרלמנט החדשים את מדיניות גרמניה באיחוד האירופי. אירופה ממשיכה לסבול מריבוי בנקים מה שידרוש פתרון במסגרת האיחוד האירופי, לפני שנחזור לראות זרימת אשראי באירופה. חיבור של בנקים המאופיינים בחוסר יעילות (80% מן הכלכלה) אל הבנק האירופי המרכזי, בניסיון להאריך את חייהם יכול בהחלט להועיל להם.