לכולנו ברור שרגולציה ופיקוח על שוק ההון הינם מרכיב חשוב ביצירת אווירה שקופה, והוגנת שמגינה על ציבור המשקיעים. אולם כיום, קיימות בשוק ההון מספר תקנות שהותקנו בעבר אך טרם הותאמו למציאות בעולם ההשקעות העכשווי.

הדוגמא הבולטת ביותר הינה התקנה המאפשרת למנהל קרנות נאמנות להחזיק עד 25% מסך ההון המונפק בסדרת אג"ח כלשהי. כלומר, גוף מנהל אשר סבור כי ההשקעה באותה סדרה הינה אטרקטיבית, צפוי להצטייד בסחורה בכמות הקרובה לכמות המקסימלית המותרת.

אליה וקוץ בה, בעת ירידות בשווקים, מנצלות חברות רבות את מחירי החוב הזולים בשוק, ע"מ לרכוש מחדש (לעיתים, במחירים נמוכים משמעותית מהערכים המתואמים) את אגרות החוב שהנפיקו בעבר, מה שמקטין באופן מידי את כמות ההון המונפק. למעשה, נוצר מצב אבסורדי בו אותו גוף (שמחזיק 24.99% מהחוב לשם הדוגמה), מחויב למכור סחורה ע"מ לעמוד בתקנות כשהקונה הוא החברה עצמה, מה שיוצר אפקט שמעצים עצמו, מיטיב עם החברה המנפיקה ופוגע בציבור המשקיעים בקרנות של אותו גוף אשר מאולצים למכור אחזקות בניירות שלדעתם מצדיקים פעולת קניה.

לפיכך, בעולם בו חברות רבות בוחרות לפעול בדרך זו, שהינה פעמים רבות הגיונית וכלכלית מצדן, יש לפעול לשינוי התקנה כך שחריגה פאסיבית הנובעת מפעולה של החברה ולא של מנהל ההשקעות, תזכה את הגוף המחזיק ב"חנינה" ולא תחייב אותו למכור מהאחזקות הקיימות.

מקרה אבסורדי נוסף. לפי מתודולוגיית הדירוג של חברות הדירוג, חברה אשר בוחרת לנצל מצב הזדמנותי שנוצר במחירי החוב שלה, ורוכשת באופן אגרסיבי את האג"ח בשוק, זוכה להורדת דירוג המכונה דיפולט סלקטיבי(SD), כפי שקרה לאחרונה בחברת קרדן אן.וי אשר רכשה את אגרות החוב הקצרות שלה (מסדרה א').

מבלי להיכנס לנכונות השיטה וההיגיון שאולי יש (או אין) בה, נוצר מצב בו הורדת הדירוג מאלצת קרנות רבות ומכשירי השקעה שונים המחויבים לאחזקות בדירוג מסוים (שיורד עקב פעילות המנפיק) למכור באופן עיוור את ההשקעה. ושוב, הקונה בצד השני, החברה!!!

לסיכום, לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים (קהלת , פרק ג' 1), תקנות שהתאימו בעבר למציאות בשוק, אינן תמיד רלוונטיות להיום והצורך בעדכונן לפי צו השעה והשווקים הוא הכרחי ולטובת המשקיעים כולם.