מדוע הציבור הרחב לא נמצא בשוק ההון? כלומר, הוא נמצא, אבל בדרך כלל בצורה עקיפה ופאסיבית דרך קרנות הפנסיה, ההשתלמות ושאר מכשירי ההשקעות ארוכי הטווח, בחלקם הוא נמצא כמעט "בעל כורחו". מדוע מעטים כל כך הם אלו העוסקים בשוק ההון ישירות בהשקעה במניות או במדדים או אפילו דרך מכשירי השקעה כמו קרנות נאמנות? אחוז משקיעי הריטייל (סוחרים פרטיים) מסך הפעילות בשוק ההון הישראלי עומדת על פחות מ-10%, כשהשוק נשלט כמעט לחלוטין על ידי המוסדיים (יחד עם זאת, הנתון לא כולל את אלו המשקיעים דרך קרנות נאמנות, כך שבפועל הכמות גדולה יותר). 

>>> לכל פרשות השבוע

ישנם הסברים רבים לכך, בין השאר פסיכולוגיים ותרבותיים. השקעה בשוק ההון נחשבת בישראל ל"הימור", ולעיתים קרובות נשמע הביטוי "לשחק בבורסה" שמסמל את כל מה שרע ביחס הציבור להשקעות בשוק ההון. התפיסה הזו מצליחה להרחיק חלק גדול מהציבור מהעיסוק בשוק ההון ובהשקעות.

אולם מלבד זאת ניתן למצוא קבוצה גדולה של אנשים שדווקא כן ניסו בעבר,  אך "נכוו" מהפסדים כבדים ומאז לא חזרו. מדובר בתופעה שחוזרת על עצמה די בעקביות בשוק ההון הישראלי (וגם בעולם לפעמים). הציבור נמצא באופן עקרוני מחוץ לבורסה. כשנוצר מומנטום חיובי בשוק, העיתונות מדווחת על עליות ורווחים, ומתחילים להתגלגל סיפורים על אלו ש"עשו את המכה". הציבור ממשיך להתמהמה ולהסס בזמן שהעליות נמשכות ומתחילה להיווצר בועה. ברגע האחרון תחושת ה-FOMO מצליחה לסחוף אחריה משקיעים רבים שמחליטים לקפוץ על הגל, ונותנים את הפוש האחרון לגל העליות. לאחר מכן, כמובן, הבועה מתפוצצת ונרשמות ירידות חדות שגורמות להפסד של עשרות אחוזים. המשקיעים, שרק נכנסו לשוק, ממהרים לברוח, שהרי כל מה שחשבו עד כה על הבורסה שהיא "הימור" ו"קזינו" "הוכח" כנכון. התוצאה היא, שהם קנו בגבוה ומכרו בנמוך, ושוב לא יתקרבו להשקעה בבורסה כל עוד נשמה באפם, שהרי קשה לתקן חוויה גרועה כל כך, והפסדים, כידוע, הם מאד כואבים.

אלו שיודעים להתגבר על השוק וההפסד הראשוני, וממשיכים לדבוק בתוכניותיהם בטווח הארוך יותר, יצאו על פי רוב נשכרים בסופו של דבר מההשקעה והדבקות במטרה למרות כישלונות העבר. דוגמה מפורסמת היא של המשקיע המפורסם וורן באפט, שאת ההשקעה הראשונה שלו בשוק ההון ביצע בערך בגיל 11 כשמחיר המניה שקנה היה 38 דולר. זו ירדה כעבור זמן קצר למחיר של 27 דולר בלבד, אך באפט התגבר על ההפסד, והמתין עד שהמחיר חזר ל-40 דולר ואז מכר את המניה, רק כדי לראות את מחירה מזנק ל-200 דולר כעבור זמן קצר. לדבריו, זה היה אחד השיעורים החשובים שלמד בתחילת דרכו והשפיעו על שיטת ההשקעות לטווח ארוך המפורסמת שלו. הכשלון הכפול (ירידה בהתחלה, ומכירה לפני הזמן בהמשך) לא מנעו מבאפט לחזור לזירת ההשקעות ולהפוך למשקיע המפורסם בהיסטוריה. קשה להעריך את ההיסטוריה של השקעות הערך לולא אותו "כישלון" ראשוני של באפט, ויותר מכך, לולא הנחישות שלו לחזור, ללמוד מטעויות העבר, ולהפוך למשקיע טוב יותר בהמשך. 

כישלונות העבר שרודפים אותנו ומונעים מאיתנו התקדמות והתפתחות אינם תופעה ייחודית לשוק ההון והם עלולים לפגוע בנו בכל תחומי החיים המקצועיים, החברתיים והפרטיים.לדעת לקום מטעויות, להשתפר, להתגבר על הפחד ולחזור ולהתמודד שוב, הוא אחד הכישורים המעולים ביותר שניתן לרכוש. דוגמה לדבר ניתן למצוא בפרשת השבוע, פרשת שמיני.

בתחילת הפרשה מגיע לשיאו תהליך שנמשך חודשים ארוכים, אליו התוודענו מאז אמצע חומש שמות - הפרויקט הלאומי של בניית המשכן. התורה לא חוסכת בפרטים: החל מגיוס התרומות, ההוראות המפורטות, בחירת מנהלי העבודה והביצוע המושלם מתוארים באריכות. גם בתחילת ספר ויקרא נמשך העיסוק באותו נושא – תיאור עבודת הקורבנות הוא המשך ישיר לבניית המשכן שכן הוא מלמד על השימוש שייעשה באותו משכן. לאחר עבודת הבניה והוראות ההפעלה של המשכן התבצעו שבעת "ימי המילואים" בהם משה היה מרכיב את המשכן מדי יום ומפרקו ומבצע בו את העבודות כהכנה והכשרה לעבודת הכהנים בהמשך

בסופו של דבר הכל מתכנס ליום אחד, היום "השמיני" לאחר שבעת ימי המילואים, בו תתקיים ברוב פאר והדר "חנוכת המשכן". זהו יום חגיגי ומרומם, כולם מתרגשים ומתכוננים לקראתו. במיוחד אהרון, אחי משה, הכהן הגדול הראשון, שיבצע את עיקר עבודת היום, שבשיאה אמורה לרדת אש מהשמיים על גבי המזבח לעיני כל העדה.
 
אבל מתחת לפני השטח, מקנן חשש גדול. בניית המשכן מגיעה על רקע חטא העגל - החטא החמור ביותר של עם ישראל. המשכן אמור בין השאר לכפר על אותו חטא וכישלון גדול. אך לא ברור האם באמת זה יצליח, האם העבודה המואמצת הצליחה לשקם את היחסים עם הקדוש ברוך הוא שנפגמו באותו חטא. כך מתאר רש"י על פי המדרש את החשש שמרחף באוויר: "שכל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו פרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבינו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו, ונדע שנתכפר לנו עוון העגל". מכאן, שלפחות בזמן שבעת ימי המילואים עוד לא הוסר החשש, ועדיין לא ידוע האם התכפר אותו עוון.

מלבד החשש הכללי, ל"כוכב" האירוע, אהרון הכהן, היה חלק משמעותי באותו חטא, כידוע: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים...ויאמר אליהם אהרון פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אליו. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרון. ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו אלה אלהיך ישראל".

פרשנויות רבות נכתבו על המעורבות הזו של אהרון, אך בסופו של דבר אין חולק על כך שהיה לו חלק כזה או אחר במעשה, גם אם בשוגג או עם כוונות אחרות מהתוצאה החמורה שהתקבלה. כך מבואר בהמשך כשהתורה מתארת את מה שראה משה כשירד מן ההר: "ויאמר משה אל אהרון מה עשה לך העם הזה, כי הבאת עליו חטאה גדולה....וירא משה את העם כי פרע הוא, כי פרעה אהרון לשמצה בקמיהם".

והנה, אותו אהרון נבחר כעת למלא את תפקיד השליח המרכזי ביצירת הקשר בין העם לבורא על ידי עבודת המשכן, והשאלה הגדולה שחולפת בוודאי בראשם של כל הנוכחים באירוע הוא האם הוא האיש המתאים לתפקיד.
 
הרמזים לחששות האלו שתולים לאורך כל הפרשה, אך יש צורך בקריאה רגישה כדי לשים לב אליהם. נראה את הפסוקים ואת הפרשנות של רש"י:

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל. ויאמר אל אהרון קח לך עגל בן בקר לחטאת". על פי רוב חטאות נעשו משעירי עיזים או במקרים מסוימים מפרים. מדוע במקרה זה נבחר עגל? רש"י מפרש: "להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה". כלומר, הדבר הראשון שצריך אהרון לעשות הוא לכפר על אותו חטא לעיני העם, כדי להודיע להם שאכן הוא התכפר. אך האם באמת החטא התכפר? לפחות המעורבים באירוע עצמו לא היו כל כך בטוחים, כפי שנראה מהמשך הפסוקים.

משה מורה להתחיל לבצע את הטקסים הנדרשים כדי שתופיע השראת השכינה לעיני העם: "ויאמר משה זה הדבר אשר צווה ה' תעשו, וירא אליכם כבוד ה'". אך נראה שההוראה הכללית הזו לא מספיקה שכן משה שב ומצווה את אהרון לפעול כבר בפסוק הבא: "ויאמר משה אל אהרון קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם" מדוע יש צורך בהוראה נוספת לאהרון לאחר ההוראה הכללית להתחיל בביצוע? רש"י מסביר: "קרב אל המזבח – שהיה אהרון בוש (מתבייש) וירא לגשת. אמר לו משה למה אתה בוש? לכך נבחרת". המפרשים השונים מקשרים כמובן את אותה בושה ויראה של אהרון לחלקו בחטא העגל. משה אומר: קדימה, פעל. אהרון מהסס ולא מתחיל, ולכן משה נדרש לדרבן אותו שוב - לכך נבחרת.

גם בהמשך, לאחר ביצוע כל הפעולות הנדרשות, עדיין לא נצפית כל תגובה אלוקית למאמצי אהרון ומשה. התורה מתארת את סיום מעשיו של אהרון: "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים". מעשיו הסתיימו, אבל מה עם האש שאמורה לרדת מהשמיים? עדיין אין לה זכר. הפסוק הבא מתאר כניסה של משה ואהרון אל אוהל מועד, למרות שהדבר לא נזכר בצווי הראשוני, ולמרות שלא מסופר לנו על שום פעולה שבוצעה על ידם בתוך המשכן: "ויבא משה ואהרון אל אוהל מועד ויצאו" – מדוע נכנסו? מה עשו שם? גם פה רש"י משלים את החסר ומפרש (בפרושו השני), על פי המדרש, שהכניס הזו קשורה לערפל סביב המחילה על החטא:

"למה נכנס משה עם אהרון?... דבר אחר, כיון שראה אהרון שקרבו כל הקורבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר לו למשה: "משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי? מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל". כלומר, רק לאחר הכניסה והתפילה המשותפת אכן מתקבל סוף סוף המענה המבוקש, כפי שהוא מתואר בפסוק הבא:
"ויבא משה ואהרון אל אוהל מועד ויצאו, ויברכו את העם, וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם". כלומר, למרות תחושת הכשלון, ולמרות הכישלון הנוסף לכאורה במהלך אותו יום חשוב, אהרון ומשה מנסים שוב, ורק בפעם הנוספת הם אכן מצליחים.
 
אהרון כשל בעבר ביצירת הקישור הנכון בין העם לבורא, העם ביקש ממנו "עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". על פי רוב הפירושים, הדרישה הייתה "תחליף משה" לא "תחליף אלוקים". כלומר, העם לא חיפש "אלוהים" חדש, אלא, עקב העלמותו של משה, חש שהוא זקוק למישהו או משהו במקום משה שייצור את הקשר החי עם האל וילווה אותו בהמשך המסע במדבר. העם טעה טעות חמורה ביצירת תחליף כזה בניגוד לכללים. אהרון, לכל הפחות, לא הצליח למנוע את הטעות הזו. כעת, לאחר פחות משנה מאותו אירוע, אהרון חוזר ל"זירת הפשע", ואמור להיות שותף מרכזי ביצירת מקום פולחן והשראת שכינה לצורך אותו קשר מתמשך עם האל. הוא ניגש לתפקידו עם חששות והיסוסים. הוא מנסה להימנע מהתפקיד ונדרש לחיזוקים ודחיפות ממשה, אך למרות הכל הוא לוקח על עצמו את התפקיד, ובסופו של דבר מצליח בתפקידו. כישלון העבר, לא עומד בדרכו, אולי אפילו מוסיף לו זהירות, אחריות וניסיון.
 
לא תמיד "סיבוב 2" הוא הצלחה, אבל אחרי סיבוב 2 יש סיבוב 3 ו-4. אהרון, הכהן הגדול, מלמד אותנו שנחישות, התמדה, התגברות על החששות והרתיעה מפני כשלון, כמו גם תמיכה ועידוד מאנשים קרובים, יביאו במקרים רבים לתוצאות טובות יותר בהמשך הדרך. 

לקריאה נוספת: