קיבלת הודעת פיטורים? המעביד לא יוכל לחזור בו

מרגע מסירת ההודעה העובד בחזקת "מפוטר". חזרת המעביד מפיטוריו, כפופה להסכמתו של העובד
סיגל ברנע |

לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע הוגשה תביעה של עובד שעבד בחברת ברק גדעון בע"מ, כשליח בבנק לאומי סניף הישיר הראשון באור יהודה.

בחודש מאי 2003, קיבל העובד מכתב פיטורים. הנימוק לפיטורים היה מצבה הכלכלי של החברה וצמצומים הנערכים בה. כעבור שלושה ימים, קיבל מכתב נוסף שזה לשונו: "בהמשך למכתבנו ולאור הפסקת עבודתך במשרדי הישיר הראשון, עקב פניית הנהלת הישיר הראשון לצמצום פעילות עם חברת ברק, אין חברת ברק גדעון מפטרת אותך, אלא מסדרת לך מקום עבודה אחר. לכן, הננו להודיעך על הפסקת עבודתך במשרדי הישיר הראשון בהם אתה עובד דרך החברה, אך לא בחברת ברק גדעון בע"מ".

העובד המשיך לעבוד עוד כשבוע, אחר כך יצא לחופשה שממנה לא חזר. כעת הוא תובע תשלום פיצוי פיטורים. החברה טענה כי הוא נטש את מקום עבודתו והתפטר ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים.

בית המשפט קבע כי הכלל הוא, כי הפיטורים תופסים מרגע מסירת ההודעה עליהם לעובד, ומאותו מועד הוא בחזקת "מפוטר", אך ניתוק הקשר החוזי, יחסי עובד ומעביד נדחה עד לגמר תקופת ההודעה המוקדמת. חזרת החברה מפיטורי העובד כפופה להסכמתו. העובד הודה כי לאחר קבלת מכתב הפיטורים ולאחר קבלת המכתב "המתקן" אכן נפגש עם מנכ"ל החברה לצורך בחינת הצעות חלופיות. כלומר, הוא היה מוכן להמשיך בעבודתו, אף לאחר קבלת המכתבים הנ"ל אך הוכח, כי לא הוצעו לו הצעות עבודה מתאימות, בשים לב לתקופת עבודתו, למהות עבודתו ותנאי עבודתו.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
נשיא צרפת מקרון
צילום: איי.פי

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?

מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים

משה כסיף |

שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.

הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי,  בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.

מדינה על הנייר, כיבוש במציאות

הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.

הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.

ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.