ראשיתה של הפרשה הוא בטענתו של אלי פימשטיין, כי בתו (הודיה - בתמונה) נעלמה מביתו. במהלך הימים שלאחר העלמות הילדה, הופיע פימשטיין מספר פעמים בכלי התקשורת ופנה אל הציבור לבוא ולעזור בחיפושים אחר בתו האובדת. מדינה שלמה הזילה דמעות ומאות רבות של מתנדבים הצטרפו לחיפושים. את החיפושים ניהלה המשטרה, אליה הצטרפו יחידות צבא, אנשי זק"א וכמובן המתנדבים. לבסוף התברר כי אביה, הוא הנתבע, רצח את הילדה וטמן את גופתה בהרים. פימשטיין הורשע בהליך הפלילי אשר התנהל כנגדו בבית המשפט המחוזי.

בהליך ייחודי תקדימי, הגישה כנגדו המדינה תביעה לפיצוי בגין הוצאות החיפושים בסך של 1,425,000 ש"ח. המדינה טענה כי הנתבע, אשר ידע כי בתו איננה בחיים, הטעה את המשטרה וגרם להוצאות אדירות בגין החיפושים.

בהגנתו טען פימשטיין בין היתר, כי לא יכול היה לצפות את הנזק, כי המדינה פעלה באופן מוגזם בהיקף החיפושים וההוצאות שהוציאה. בית המשפט קבע כי כאשר מדובר בחיי אדם, רצוי והכרחי לשים את רף ההשקעה גבוה ביותר, אותה השקעה שהמדינה תהיה מוכנה להשקיע כדי לנסות ולהציל חיים. המדינה מחוייבת להגן על אזרחיה ולהצילם בעת מצוקה. אין אמנם, להתעלם מן הפן המעשי הקובע כי מידת ההשקעה היא תמיד תוצאה של מידת הסיכויים והסיכונים אשר על המשטרה לשקול. אולם, כאשר מדובר בחיים, כל שביב תקווה ולו גם סיכוי קלוש, צריכים לקבל משקל רב יותר בעת שקלולם של אותם סיכויים וסיכונים. נקבע כי במקרה דנן המדינה לא נקטה ב"עודף פעילות".

כמו כן, עמידתו של פימשטיין על גרסתו העובדתית השקרית ופנייתו נואשות לציבור, תרמו לכך שהערכת המשטרה היתה מוטעית. עוד נקבע, כי דבר ידוע הוא כי לתקשורת יש השפעה מכרעת על דעת הציבור. לפיכך, היה עליו לדעת והוא גם ידע מן הסתם, כי הופעתו השקולה והמתוכננת בטלוויזיה תביא להשלכה על הציבור ותביא, בעקיפין, ללחץ על המשטרה.

השופטת קובעת כי כדי שהמדינה תוכל לקבל פיצוי בגין הוצאותיה ונזקיה הנובעים ממעשים פליליים של האזרח, על הפעולה לעמוד במבחן כפול: ראשית, הפעולה אשר גורמת את הנזק למדינה, אסור לה שתהיה חלק מן העבירה העיקרית אלא נפרדת ממנה. שנית, הפעולה אשר גורמת את הנזק למדינה ואשר בגינה התביעה, צריכה להיות כזו שנועדה להכביד על המשטרה במילוי תפקידה. חלק זה של המבחן מחייב כי הפעולה שנעשית תהיה פעולה אשר כל מטרתה מכוונת כלפי המשטרה כדי להכביד עליה את החקירה ולמנוע ממנה להגיע לאמת. פעולה אשר תעמוד בשני חלקיו של המבחן, יכול שתחייב את העבריין בפיצוי המדינה על הוצאותיה ונזקיה אשר נגרמו לה בשל כך.