אלי פימשטיין יפצה את המדינה ב-1.42 מיליון ש'
ראשיתה של הפרשה הוא בטענתו של אלי פימשטיין, כי בתו (הודיה - בתמונה) נעלמה מביתו. במהלך הימים שלאחר העלמות הילדה, הופיע פימשטיין מספר פעמים בכלי התקשורת ופנה אל הציבור לבוא ולעזור בחיפושים אחר בתו האובדת. מדינה שלמה הזילה דמעות ומאות רבות של מתנדבים הצטרפו לחיפושים. את החיפושים ניהלה המשטרה, אליה הצטרפו יחידות צבא, אנשי זק"א וכמובן המתנדבים. לבסוף התברר כי אביה, הוא הנתבע, רצח את הילדה וטמן את גופתה בהרים. פימשטיין הורשע בהליך הפלילי אשר התנהל כנגדו בבית המשפט המחוזי.
בהליך ייחודי תקדימי, הגישה כנגדו המדינה תביעה לפיצוי בגין הוצאות החיפושים בסך של 1,425,000 ש"ח. המדינה טענה כי הנתבע, אשר ידע כי בתו איננה בחיים, הטעה את המשטרה וגרם להוצאות אדירות בגין החיפושים.
בהגנתו טען פימשטיין בין היתר, כי לא יכול היה לצפות את הנזק, כי המדינה פעלה באופן מוגזם בהיקף החיפושים וההוצאות שהוציאה. בית המשפט קבע כי כאשר מדובר בחיי אדם, רצוי והכרחי לשים את רף ההשקעה גבוה ביותר, אותה השקעה שהמדינה תהיה מוכנה להשקיע כדי לנסות ולהציל חיים. המדינה מחוייבת להגן על אזרחיה ולהצילם בעת מצוקה. אין אמנם, להתעלם מן הפן המעשי הקובע כי מידת ההשקעה היא תמיד תוצאה של מידת הסיכויים והסיכונים אשר על המשטרה לשקול. אולם, כאשר מדובר בחיים, כל שביב תקווה ולו גם סיכוי קלוש, צריכים לקבל משקל רב יותר בעת שקלולם של אותם סיכויים וסיכונים. נקבע כי במקרה דנן המדינה לא נקטה ב"עודף פעילות".
כמו כן, עמידתו של פימשטיין על גרסתו העובדתית השקרית ופנייתו נואשות לציבור, תרמו לכך שהערכת המשטרה היתה מוטעית. עוד נקבע, כי דבר ידוע הוא כי לתקשורת יש השפעה מכרעת על דעת הציבור. לפיכך, היה עליו לדעת והוא גם ידע מן הסתם, כי הופעתו השקולה והמתוכננת בטלוויזיה תביא להשלכה על הציבור ותביא, בעקיפין, ללחץ על המשטרה.
השופטת קובעת כי כדי שהמדינה תוכל לקבל פיצוי בגין הוצאותיה ונזקיה הנובעים ממעשים פליליים של האזרח, על הפעולה לעמוד במבחן כפול: ראשית, הפעולה אשר גורמת את הנזק למדינה, אסור לה שתהיה חלק מן העבירה העיקרית אלא נפרדת ממנה. שנית, הפעולה אשר גורמת את הנזק למדינה ואשר בגינה התביעה, צריכה להיות כזו שנועדה להכביד על המשטרה במילוי תפקידה. חלק זה של המבחן מחייב כי הפעולה שנעשית תהיה פעולה אשר כל מטרתה מכוונת כלפי המשטרה כדי להכביד עליה את החקירה ולמנוע ממנה להגיע לאמת. פעולה אשר תעמוד בשני חלקיו של המבחן, יכול שתחייב את העבריין בפיצוי המדינה על הוצאותיה ונזקיה אשר נגרמו לה בשל כך.

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.