בנק הפועלים חתם על הסכם למימון יצוא ישראלי לסין
בנק הפועלים הודיע היום כי חתם עם בנק החקלאות הסיני -Agricultural Bank of China על הסכם קו אשראי למימון יצוא ישראלי לסין.
במסגרת ההסכם, יעמיד בנק הפועלים קו אשראי לבנק הסיני, אשר ישמש את הבנק הסיני להעמדת הלוואות מקבילות לעסקים בסין. ההלוואות ישמשו למימון רכישת ציוד ושירותים מיצואנים בישראל בענפי ייצוא כגון תקשורת, חקלאות, תשתיות, איכות סביבה, רפואה חינוך ועוד.
ההסכם נחתם במסגרת מדיניות בנק הפועלים ליצירת תשתיות מימון נוחות ליצואנים ישראלים ולאור הרחבת הפרוטוקול הפיננסי שנחתם בין ישראל וסין המנוהל ע"י אשרא (החברה הישראלית הממשלתית לביטוח יצוא).
יעקב אורבך, מנהל האגף העסקי בבנק הפועלים, מסר כי הסכם זה מצטרף לארבעה הסכמי אשראי נוספים שכבר פועלים בין בנק הפועלים לבין בנקים מובילים בסין, דבר המאפשר לבנק וליצואן גמישות רבה יותר במימון עסקות הייצוא מישראל לסין.
קו האשראי יאפשר לממן עסקאות ייצוא לסין בהלוואות בגובה 100% מסכום עסקת היצוא לתקופות ארוכות (עד 12 שנים) על פי התנאים המשופרים שנקבעו בפרוטוקול הפיננסי השני שנחתם בין ישראל וסין.
בכל עסקה שתאושר למימון ייחתם הסכם מימון ספציפי, בדרך של חילופי תשדורות אלקטרוניות בין בנק הפועלים לבין הבנק הסיני בנוסח שסוכם מראש.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
