הבקשה להיתר להקמת בי"ס בבני ברק נפלה בפעם השלישת

עיריית בני ברק רצתה להקים בית ספר יסודי בן 16 כיתות על מגרש ברחוב בארי בעיר, ובפעם השלישית ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה בתל אביב עצרה אותה. הפעם הסיבה המרכזית לא היתה שאלה תכנונית מסובכת, אלא משהו בסיסי הרבה יותר: העירייה שכחה לבקש רשות מהבעלים של חלק מהקרקע.

הסיפור התחיל כבר ב-2017, כשהוגשה בקשה ראשונה להקים את בית הספר על חלקה 418 ברחוב בארי. מאז היא התגלגלה עם עוד ועוד גרסאות - פוצלה לשתי בקשות נפרדות, צומצמה, שונתה - ובכל פעם היא חזרה לוועדת הערר או לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים. הבקשה הנוכחית, שאושרה על ידי ועדת המשנה של הוועדה המקומית ביוני 2022, כללה שתי בקשות: אחת להקמת מבנה בית הספר בן חמש קומות מעל קומת מרתף, והשנייה - לפיתוח ותשתיות בחלקות הגובלות, כולל מדרגות, רמפה לרכב וחדר שנאים.

תושבי השכונה, שחלקם מתגוררים באזור עשרות שנים, הגישו ערר משותף. הם טענו שהמקום משמש גינה ציבורית ומעבר להולכי רגל, שהבנייה תבטל אותו, שקיימת מצוקת חניה ותנועה, ואפילו שמאחורי הקלעים מסתתרת תוכנית להקים שני בתי כנסת פרטיים במקום. הוועדה המקומית מנגד, טענה שהעררים ממחזרים טענות שכבר נדחו, ושבני ברק סובלת ממחסור חמור בשטחי ציבור.

אבל הפגם שהכריע את הכף היה טכני-משפטי לחלוטין. במהלך הדיון בפני ועדת הערר, ביוני 2023, התברר שבתוכנית שהוגשה לבקשת הפיתוח והתשתיות לא צוינו כלל החלקות 420, 405 ו-406 - רק חלקה 418. וזה לא עניין של מה בכך, כי החלקות האלה רשומות בבעלות של הקרן הקיימת לישראל, שמעולם לא נתנה את הסכמתה לבקשה. וכך, כשראש הוועדה שאל בדיון "למה בבקשה להיתר בחלק הראשון כשכתוב חלקה כתוב רק 418", השיבה נציגת העירייה בפשטות: "זה טעות. אפילו בדרפט".

"פגם היורד לשורשו של עניין"

תקנות הרישוי קובעות באופן חד-משמעי, לפי ציטוט הוועדה מלשון התקנה, כי "לא תוגש בקשה להיתר, אלא אם כן ניתנה הסכמתם של כל בעלי הזכויות במקרקעי הבקשה להיתר". כלומר אי אפשר לבקש היתר על קרקע של מישהו אחר בלי שהוא בכלל יודע על זה. הוועדה קבעה שמדובר ב"פגם היורד לשורשו של עניין", שמצדיק לבטל לא רק את בקשת הפיתוח אלא גם, כפועל יוצא, את בקשת בית הספר עצמה, משום שמדובר בפועל בהחלטה אחת שלא יכולה להתקיים בלעדיה.

ואז התגלה עוד סיבוך. אחרי הדיון, הודיעה הוועדה המקומית כי בבדיקה חוזרת התברר לה "כי במערכת ה'קומפלוט' נפלה טעות מהותית": חלקה 420, שחשבו שהיא שטח ציבורי פתוח (שצ"פ), היא בעצם שטח שמיועד לבנייני ציבור (שב"צ), בדיוק כמו חלקה 418. ועדת הערר בדקה את התוכניות ההיסטוריות מ-1951 ומ-1971 וקבעה שהצדק עם הוועדה המקומית - מדובר במגרש תכנוני אחד. אלא שדווקא הקביעה הזו, שהיתה אמורה לחזק את עמדת העירייה, נהפכה לנימוק נוסף לביטול: אם ייעוד הקרקע שונה ממה שחשבו בזמן הגשת הבקשות, כל התכנון צריך להיבחן מחדש.

הוועדה גם ניצלה את ההזדמנות להכריע בטענות נוספות של המתנגדים, כדי למנוע התדיינות עתידית. כך למשל, לגבי הטענה שבית המשפט כבר קבע בעבר שאסור לבנות שם בית ספר, הוועדה בדקה וגילתה שזה פשוט לא נכון. פסק הדין המחוזי מ-2022 קבע במפורש: "אני מבהיר שאין בהחלטת ועדת הערר קביעה גורפת שלא ניתן בכל מצב להקים בית ספר בחלקה 418... שכן ברי גם כי השטח מיועד לבנייני ציבור ובית ספר הוא מבנה ציבור". גם את טענות התנועה והחניה דחתה הוועדה, משום שלא צורפה להן חוות דעת מקצועית שתומכת בהן, וכך גם את הטענה על בתי הכנסת הנסתרים - שלא נמצא לה שום ביסוס בתוכניות שהוגשו.

הוועדה אף התייחסה במרומז לאופי ההתנגדות. כשראש הוועדה שאל את אחת המתנגדות מה בעצם היא היתה מוכנה לראות במקום, ענה עורך דין מטעם המתנגדים: "אם אנו מדברים על בי"ס ל-500, 600 תלמידים לא מהסביבה הזאת מה זה יגרום לסביבה הזאת". מדובר בחילופי דברים שהוועדה ראתה בהם ביטוי לתופעת ה-NIMBY הקלאסית, "לא בחצר האחורית שלי".