הקרנות שחשופות לסימד: מור בראש עם 96 מיליון שקל

בדקנו מי הקרנות שמחזיקות באג"ח של סימד, ומי חשופות לפרשה שמטלטלת בימים האחרונים את שוק החוב המקומי. מהנתונים עולה כי מור היא המחזיקה הגדולה ביותר באג"ח סימד, עם החזקה של כ-96 מיליון שקל. אחריה נמצאות הראל עם כ-33 מיליון שקל, מגדל עם כ-29 מיליון שקל, קבין עם כ-27 מיליון שקל, אי.בי.אי עם כ-26 מיליון שקל, פינסה עם כ-25 מיליון שקל וילין לפידות עם כ-24 מיליון שקל.

להרחבה נוספת על הפרשה החמורה: 100 מיליון שקל עברו לבעלי השליטה ולא חזרו: קוראים לזה הונאה , פרק נוסף בסדרה - הפרק השני בהונאה הגדולה - שימו לב לסעיף 3

בהמשך הרשימה נמצאות סיגמא עם החזקה של כ-11 מיליון שקל, בסט אלטרנטיב עם כ-9 מיליון שקל, כרמים עם כ-5 מיליון שקל, אלטשולר שחם עם כ-5 מיליון שקל, קסם עם כ-5 מיליון שקל, ומיטב עם כ-2 מיליון שקל.

מה שעולה מכל זה, שהחשיפה לסימד לא הייתה רק אצל כמה משקיעים מתוחכמים שלקחו סיכון בהנפקה. היא נמצאת גם בתוך קרנות נאמנות, כלומר בכסף של ציבור משקיעים רחב. חלק מהמשקיעים בקרנות האלה כנראה לא ידעו שהם חשופים לאג"ח של חברת מחנות קיץ אמריקאית שהתאגדה באיי הבתולה הבריטיים וגייסה חוב בישראל.

סימד גייסה כאן כ-610 מיליון שקל באג"ח רק לפני חודשים ספורים. בשבוע שעבר התברר כי כ-34 מיליון דולר, קרוב ל-100 מיליון שקל, הועברו לתאגידים שבשליטת בעלי השליטה, האחים מייקל ודיוויד שאבסלס. ועדת הביקורת של החברה דרשה מהם להחזיר את הכסף בתוספת ריבית של 7%, כמו ריבית האג"ח. בתחילה הם התחייבו להחזיר את הסכום בתוך יום, אבל בהמשך הודיעו שאינם יכולים להשיב את הכסף עד סוף מאי, ואינם יודעים לומר מתי יוכלו לעשות זאת.

גם תוצאות ההנפקה עצמן מראות עד כמה הכסף הציבורי היה מרכזי בסיפור. לפי נתוני ההנפקה, קרנות הנאמנות קיבלו כ-254 מיליון ערך נקוב, שהיוו 41% מההנפקה. קופות הגמל קיבלו כ-222 מיליון ערך נקוב, כ-35.8% מההנפקה. יחד, קרנות הנאמנות וקופות הגמל קיבלו כמעט 77% מההקצאה. כלומר, רוב מוחלט של ההנפקה הגיע דרך גופים שמנהלים כסף עבור הציבור.

המנהלים מוצפים בכסף - וזו בעיה 

סימד היא לא רק סיפור על חברה אחת, אלא גם על בעיה רחבה יותר בשוק החוב המקומי. השוק הישראלי מוצף בכסף שמחפש תשואה, ומנהלי הקרנות נמצאים תחת לחץ קבוע להביא עוד כמה עשיריות אחוז מעל המתחרים. כשהמרווחים בשוק המקומי נמוכים והכסף ממשיך לזרום, מתחילים לחפש תשואה גם במקומות רחוקים יותר, מסובכים יותר, ולעיתים גם מסוכנים יותר.

ככה מגיעות לכאן חברות זרות, שפועלות מחוץ לישראל, רשומות באיי הבתולה או במקומות אחרים, ומציעות ריבית שנראית אטרקטיבית ביחס למה שאפשר לקבל בשוק המקומי. במקרה של סימד, החברה גייסה כאן כ-610 מיליון שקל, ורק חודשים ספורים אחר כך מתברר שכמעט 100 מיליון שקל עברו לתאגידים הקשורים לבעלי השליטה ולא חזרו במועד.

כשיש יותר מדי כסף שמחפש יעד השקעה, וכשמנהלי השקעות צריכים להראות תשואה בשוק צפוף ותחרותי, רף החשדנות עלול לרדת. הנפקה שמגיעה עם דירוג, תשקיף, חתמים ונאמן יכולה להיראות מסודרת על הנייר, אבל בסוף השאלה היא מה באמת נבדק. מי בחן את העסקאות עם בעלי השליטה, מי בדק את השימושים בכספי ההנפקה, מי הסתמך על הדירוג, ומה ראו מנהלי ההשקעות לפני שהכניסו את האג"ח הזו לקרנות.

במקרה של סימד, אלה כבר לא שאלות נקודתיות על חברה אחת. אלה שאלות על כל שרשרת קבלת ההחלטות בשוק: מהגופים שקנו את האג"ח, דרך החתמים שמכרו אותה, ועד מנגנוני הבקרה שהיו אמורים לזהות מראש את הסיכון.