"כשיחטא איש לאיש - לא ישטמנו וישתוק"

אחד הסיפורים הטראגיים ביותר בתנ"ך, אשר התחולל במשפחתו של המלך דוד, משמש את הרמב"ם להעברת מסר חשוב במיוחד ביחסי אנוש: לא להחזיק דברים בבטן. אמנון אנס את אחותו תמר; אחיה אבשלום שמר טינה בליבו; בהמשך רצח אבשלום את אמנון; התוצאה הסופית הייתה מרד אבשלום ומותו שלו. וכך פותח הרמב"ם את הלכות תוכחה:

"כשיחטא איש לאיש - לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים 'ולא דיבר אבשלום עם אמנון לְמֵרָע ועד טוב כי שָֹנֵא אבשלום את אמנון", אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני? שנאמר: 'הוכֵחַ תוכיח את עמיתך'. ואם חזר [החוטא] וביקש ממנו למחול לו – צריך למחול. ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר: 'ויתפלל אברהם אל האלוהים'" (הלכות דעות, פרק ו').

גם כאן משתמש הרמב"ם באירוע מקראי נקודתי כדי להפיק לקח מוסרי רוחבי. סיפורי התנ"ך אינם היסטוריה ובוודאי שאינם בידור קל או חומר קריאה לפני השינה. הם תועדו כדי להעביר מסר ארוך טווח, וזאת הרבה מעבר לחשיבותם כמסגרת לתולדות עם ישראל.

כאן מדובר באבימלך מלך גרר, הנוטל לעצמו את שרה מתוך מחשבה שהיא אחותו של אברהם. גם אם פורמלית הוא לכל היותר חוטא בשוגג, ברור שמבחינה מוסרית זהו מעשה שלא ייעשה. לכן מגיע מיד העונש: "כי עצֹר עצַר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך". המפרשים נחלקו בפירוש המילים – האם היה מדובר בעצירות קשה או בבעיות פריון – אך לרמב"ם חשוב כיצד האירוע הסתיים. לאחר שאבימלך החזיר את שרה, התנצל ופיצה – אברהם ביקש מה' להסיר מעליו את העונש. המסר הוא: אם מישהו חטא לך אך כיפר על החטא - תמחל לו בלב שלם