בשבוע שעבר פרסמו כלי תקשורת בישראל ידיעה האומרת שהיחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות לא ינותקו, גם אם יהיה סיפוח של שטחים ביהודה ושומרון. הידיעה התבססה על פרסום בסוכנות הידיעות רויטרס. אף שלכאורה מדובר בידיעה מפתיעה, היא איננה מהווה חידוש עבור מי שמכירים לעומק את איחוד האמירויות ואת היחסים המשמעותיים שנקשרו בינה לבין ישראל מאז חתימת הסכמי אברהם. 

מיהי מדינת איחוד האמירויות, איך היא באמת מתייחסת לפלשתינים, ועד כמה גדול הסיכון של פגיעה בהסכמי אברהם.

שבע אמירויות עם אינטרסים משותפים

פדרציית איחוד האמירויות הערביות (الإمارات العربية المتحدة - אלאמאראת אלערביה אלמותחדה) היא איחוד פדרטיבי בין שבע אמירויות, שהסדירו בינן לבין עצמן את אופי השליטה וההתנהלות הפנימית והחיצונית כאחת. מדובר באיחוד אשר מתבסס על אינטרסים משותפים ועל התובנה שרק במבנה הקיים הן תוכלנה לשרוד בעולם קשוח. אלה האמירויות המרכיבות את הפדרציהן:

1. אבו דאבי: האמירות הגדולה ביותר באיחוד, שבירתה היא אבו דאבי. היא מונה קצת יותר משלושה וחצי מיליון איש, שרק כשליש מתוכם הם אזרחי האמירות. אבו דאבי מתפרשת על פני שטח של 67,340 קמ"ר (לשם השוואה, שטחה של מדינת ישראל כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן, לא כולל יהודה ושומרון, הוא 22,072 קמ"ר עם 10 מיליון תושבים). כבר בשנת 1939 הוענקו באבו דאבי זיכיונות ראשונים להפקת נפט, אבל רק משנות החמישים ואילך הופקו באמירות הזאת כמויות נפט משמעותיות. לאחר קבלת העצמאות מבריטניה בשנת 1971, חל זינוק משמעותי נוסף בהפקת הנפט וגם בכלכלת האמירות, מנהיגיה ותושביה. עם זאת, יש גם סקטורים מפותחים אחרים באמירות, לרבות תיירות.

2. דובאי: אמירות דובאי מתפרשת על פני שטח של 4,114 קמ"ר, אבל היא בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר באיחוד האמירויות - 3.5 מיליון איש בקירוב, שרק 20% מהם הם אזרחי האמירות. התמ"ג לנפש בדובאי, כמו באיחוד האמירויות כולה, צפוי להגיע ל-81,676 דולר בשנת 2025 (לשם השוואה, התמ"ג הצפוי לנפש בישראל יגיע ל-56,436 דולר). 

• סמוטריץ' חשף את מפת הריבונות - באמירויות הזהירו מקריסת 'הסכמי אברהם'
• וושינגטון מאותתת: הסכמי אברהם מתרחבים - מי המדינות שעשויות להצטרף לנורמלזיציה?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

          תעשיית הנפט בדובאי מכניסה רק 6% מהכנסות המדינה, ובתוך כעשרים שנה לא יהיה בדובאי נפט. עם זאת יש בכלכלה שלה מרכיבים נוספים. אחד מהם הוא התיירות,            שהעלייה בקרנה של דובאי מגבירה אותה משמעותית. גורם משמעותי נוסף הוא היותה של דובאי אזורי סחר חופשי, שחוקי המסחר בו מותאמים לחוק הבריטי ומאפשרים            לחברות שונות לפעול בה בחופשיות. ענף הנדל"ן בדובאי מפותח גם הוא, ותורם 7% מההכנסות. הנדל"ן בדובאי משווק גם בישראל, ומהווה עבור ישראלים רבים אפיק                השקעה אלטרנטיבי. 

3. שארג'ה: אמירות שארג'ה היא בעלת האוכלוסייה השלישית בגודלה באיחוד האמירויות, 1.8 מיליון תושבים ויותר. שטח האמירות הוא 2,600 קמ"ר. ככל שהדבר מפתיע, אמירות שארג'ה היא אחד האזורים שבהם מתועדת התיישבות כבר 5,000 שנה לפנה"ס. עם זאת, במהלך התקופה התחלפו באזור אוכלוסיות שונות. בתקופת האימפריה הבריטית הייתה שארג'ה תחנה חשובה בדרך בין בריטניה להודו, מה שהפך אותה לנכס אסטרטגי. בשנת 1971 זכתה שארג'ה לעצמאות והצטרפה לאיחוד האמירויות. יש באמירות הזאת מאגרי גז ונפט, אבל הם הרבה פחות משמעותיים מאלה של מדינות אחרות באיחוד האמירויות. חשוב להדגיש שהעיר שארג'ה - שהיא, איך לא, הבירה של שארג'ה - מהווה מודל חשוב לפיתוח בר קיימא.

4. עג'מאן: האמירות הרביעית בגודלה מבחינת האוכלוסייה באיחוד האמירויות. על פי הערכות בלבד, אוכלוסייתה נאמדת בקצת יותר ממיליון איש, נכון לשנת 2025. גם כאן, רק מיעוט מהאוכלוסיה הוא אזרחים, וכל השאר תושבים או עובדים זרים. ענף התיירות הוא משמעותי, ושליטי עג'מאן משקיעים רבות בפיתוח שלה. זאת, תוך דגש על תיירות בת קיימא. עם זאת, אזורי התיירות תחומים ומופרדים משאר האמירות, שבה נהוגים חוקים מחמירים ושמרנים יחסית. משפחת אל נועיימי שולטת באמירות מאז 1,810, כלומר יותר ממאתיים שנות שלטון רצופות. השליט הנוכחי שולט בה מאז 1981, יותר מ-44 שנות שלטון רצופות.

5. ראס אל ח'ימה: שטחה של האמירות הוא 2,486 קמ"ר, ומספר תושביה עומד על 400,000 איש או קצת יותר. העובדה המעניינת מהבחינה הזאת היא שלא נרשמה עלייה משמעותית במספר התושבים מזה עשור או אף יותר. עם זאת, גם בראס אל ח'ימה מספר הנתינים הזרים עולה בהרבה על מספר האזרחים המקומיים. מלבד תעשיית הנפט מתקיימת בראס אל ח'ימה תעשיית תיירות מפותחת, כולל תעשיית הימורים וקזינו. כמו כן פועלים שליטי האמירות ליצור מערכת אקולוגית משגשגת לסטארט אפים במגוון תחומים. גם מפעלי ייצור שונים ונדל"ן הפכו בשנים האחרונות למנועי צמיחה משמעותיים באמירות. בנוסף מתקיימים בה אזורי סחר חופשי, שהחשיבות שלהם רבה נוכח המיקום האידיאלי של ראס אל ח'ימה בנתיב המסחר בין המזרח הרחוק לאירופה וארה"ב.

6. פוג'ירה: אמירות פוג'ירה משתרעת על פני שטח של 1,165 קמ"ר ומספר התושבים שבה, על פי ההערכות, איננו עולה על 300,000. גם באמירות פוג'ירה מרבית התושבים אינם אזרחים. למרות השטח הגדול לכאורה שלה, חלק משמעותי מהשטח של פוג'ירה הוא הררי. המשמעות המיידית של מבנה שטח כזה היא שאמירות יש כמות נכבדה של משקעים, יחסית לשאר האמירויות באיחוד. עם זאת, לאמירות פוג'ירה אין כמעט מקורות פרנסה משלה, והיא מתקיימת בעיקר הודות לסובסידיות שניתנות לה על ידי הממשל המרכזי של איחוד האמירויות. מתקיימות בה תעשיות בטון, והיא נהנית מתנופת הבנייה באמירות עצמה ובשאר האמירויות של האיחוד. כמו כן, יש בה אזור סחר חופשי, שאמור לתת מענה לזרימת הסחורות הבין מדינתית באזור, בעיקר נפט ומוצריו. אף שאין בה בארות נפט, פוג'ירה היא בעלת תפקיד מרכזי בתעשיית הזיקוק ונמל חשוב בייצוא הנפט מאיחוד האמירויות לשאר העולם. 

7. אום אל קיוין: אמירות אום אל קיוין מתפרשת על פני שטח של 750 מ"ר. אין נתונים רשמיים על מספר התושבים. עם זאת, על פי קצב הגידול הממוצע באיחוד האמירויות, מספר התושבים בה עשוי להגיע לכדי 95,000 איש. גם באום אל קיוין, רק מיעוט מבין התושבים הם אזרחים, והשאר תושבים או מהגרי עבודה זרים. מספר התושבים המשוער בעיר הגדולה, הוא ככל הנראה בסביבות 50,000 איש. אף שיש לאמירות הזאת משאבי נפט, הם מוגבלים יחסית וחלקם בהכנסה הלאומית קטן. עם זאת, יש באמירות תיירות מפותחת, עם אטרקציות ארכיאולוגיות ואתרים היסטוריים. המשפחה השלטת, משפחת אל מועאלא, נמצאת בשלטון מאז שנת 1,775. המשמעות היא שבשנת 2025 המשפחה מציינת 250 שנות שלטון רצופות. שלטון כזה איננו עניין של מה בכך, באזור רב תהפוכות כמו המזרח התיכון.

כל שבע האמירויות קיבלו עצמאות הלכה למעשה בתחילת שנות השבעים, עם עזיבתה הסופית של בריטניה את אזור המפרץ. עם זאת, בניגוד להתנהלות של מדינות שונות, לא נחגגה העצמאות ברוב פאר. מצד שני, גם לא אירעו הפיכות וחילופי שלטון תכופים, כמו במרבית המדינות באזור. הראיה הטובה לכך היא כאמור שמשפחות שליטות בחלק מהאמירויות נמצאות בשלטון כבר מאות שנים. 

• בנק ישראל צריך לקנות זהב
• המטוס ששינה את פני התעופה המסחרית למרות שייצורו הופסק
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?

בנוסף, אף שאיחוד האמירויות נטלה חלק בכינוסים כלל ערביים ובהחלטות אנטי ישראליות, מנהיגים ונציגים רשמיים שלה לא התלהמו. זאת ועוד, לאורך תקופה ארוכה, עוד בטרם החתימה על הסכמי אברהם, התקיימו קשרי מסחר בין ישראל לבין איחוד האמירויות. עם החתימה על הסכמי אברהם הפך השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות לשלום חם, הכולל תיירות, עסקים ומגוון רחב של ערוצים כלכליים בין ישראל לבין האיחוד, ובין ישראל לבין כל אחת מהמדינות המרכיבות אותו. 

עם קבלת העצמאות מבריטניה התנהל משא ומתן עם מדינות נוספות, כולל בחריין וקטאר, על הצטרפות לאיחוד. ואולם בסיכומו של עניין הן לא הצטרפו לאיחוד. מאז הקצינה קטאר את עמדותיה כלפי המערב וכלפי ישראל, והיא נשלטת למעשה על ידי מי שאוחזים באידיאולוגיה של האחים המוסלמים. יש להניח שאי הצטרפותה של קטאר לאיחוד אפשר לאמירויות לחתום על הסכמי אברהם ולקשור יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

המקורות הכלכליים - תיירות, מסחר, נפט ועוד 

לפני קבלת העצמאות מבריטניה נחשבה הכלכלה בכל אחת מהאמירויות של איחוד האמירויות לנחשלת למדי. זאת למרות מרבצי הנפט הקיימים במרבית האמירויות. עם זאת, החל מאמצע שנות השישים של המאה הקודמת החלה התפתחות כלכלית ניכרת, תוך שהמדינה מבססת דם מקורות כלכלה חלופיים מלבד הנפט. בנוסף, איחוד האמירויות משקיעה הון ומאמץ באנרגיות מתחדשות והקטנת התלות שלה בנפט. זאת תוך הבנה שלא לעולם חוסן, והנפט יאזל ככל הנראה בתוך כשניים עד שלושה עשורים. וגם אם לא, צריכת הנפט בעולם תתכווץ ככל הנראה עקב המעבר לאנרגיות מתחדשות.

• תיירות: כפי שכבר הוזכר לעיל, רוב האמירויות באיחוד משקיעות כספים בפיתוח התיירות. מדובר בעיקר בתיירות חורף, המיועדת למי שמעוניין בימי שמש בעיצומו של חורף קר. בקיץ, לעומת זאת, מידות החום באזור גבוהות יחסית. 

• מסחר: איחוד האמירויות מפתחת את המסחר, ובאמירויות שונות מתקיים אזור סחר חופשי המגדיל את רווחי המסחר ומייצר מקומות עבודה. במידה רבה, איחוד האמירויות חוזרת לתפקידה מימים ימימה, כאזור מקשר בין המזרח הרחוק למערב בתחומים המסחר.

• בניין: ההשקעה בבניין באיחוד האמירויות היא גבוהה - בניית בתים, וילות ובעיקר בתי מלון. 

• תוכנית חלל: לאיחוד האמירויות תוכנית חלל מפותחת, בעיקר בהשוואה למדינות אחרות באזורנו, למעט ישראל. עם זאת, לא מדובר בהכרח בפרויקט שיניב רווחים, אלא בעיקר תועלת עקיפה, מדעית ותעמולתית.  

אף שלמרבית האמירויות באיחוד יש עתודות נפט גדולות, יש גם איומים על הכלכלה שלה. מעבר לעתודות הנפט, נהנים אזרחי האיחוד והתושבים בה מהכנסה גבוהה לנפש. כמו כן, למדינה יש יתרות פיננסיות גדולות ואיתנות פיננסית ופיסקלית. בנוסף, היתרון המשמעותי ביותר של האיחוד הוא יציבות שלטונית, שבחלק מהאמירויות נמשך יותר ממאתיים שנה. מנגד, איחוד האמירויות תלוי במידה רבה במחירי הנפט, והחוב החיצוני של האיחוד נמצא גם הוא בעלייה. ההחלטה של המדינות המפיקות נפט להגדיל את הנתח שלהן בשוק הנפט על חשבון המחיר, עלולה לפגוע באיחוד כולו ובכל אחת המחברות בו באופן פרטני. 

הסכמי אברהם - יחסים דיפלומטיים מלאים, בלי התייחסות למדינה פלשתינית

מאז הסכמי אוסלו בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, שינה איחוד האמירויות את היחס כלפי ישראל מעוינות לשיתוף פעולה. עם הזמן התחממו היחסים עד כדי יחסי מסחר גלויים, גם אם לא רשמיים, ושיתופי פעולה בתחומים שונים, כולל ספורט. ב-15.9.2020 נחתמו הסכמי אברהם, שנרמלו את היחסים הקיימים ממילא בין המדינות. ההסכם כולל כינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות, מניעת פעולות טרור או אחרות של מדינה אחת כנגד רעותה ושת"פ בין המדינות בתחומים שונים לרבות תיירות, ביטחון, תקשורת, בריאות, אנרגיה ועוד. 

מבחינת ישראל, החשיבות הגדולה של הסכמי אברהם טמונה במה שלא נאמר בהם - ההסכמים אינם כוללים התניה כלשהי באשר להתקדמות לקראת הקמת מדינה פלשתינית. עם זאת, בעיקר לצורך יחסי ציבור, התעקשו האמירתים לטעון שחתימת ההסכם מנעה סיפוח בקעת הירדן לישראל. בהמשך להסכם השלום נחתמו זמן קצר לאחר מכן הסכמים שונים בתחום התעופה, הכלכלה, התיירות, הבריאות ועוד. בנוסף, הביא הסכם השלום בין ישראל לאיחוד ליזום מכירת נשק אמריקאי מתקדם לאמירויות, מכירה שעד לא מכבר ישראל התנגדה לה. ואולם במועד כתיבת שורות אלה עדיין לא אושרה מכירת מטוסי F-35 לאיחוד. מבחינת ישראל, הישג משמעותי מבחינה כלכלית היה הקמת אזור הסחר החופשי בין המדינות.

באופן די פרדוקסלי, המתנגדים היחידים להסכם היו חברי הכנסת הערבים. ההתנגדות שלהם נבעה דווקא ממה שההסכם לא כלל - התייחסות לבעיה הפלשתינית וקשירת כל פתרון וכל הסכם שלום לחתימה על הסכם איתם. 

המלחמות בעזה ובאיראן לא פגעו בהסכמים

חתימת הסכמי אברהם לוותה במחיאות כפיים והתרגשות בישראל, איחוד האמירויות ומדינות נוספות, עם זאת, כבר מיומו הראשון התנגדו הפלשתינים להסכם הנורמליזציה בין ישראל לבין איחוד האמירויות. ההנהגה הפלשתינית רואה בהסכם הזה בגידה, והשקפתה לא השתנתה לאורך השנים. לפיכך בשנים האחרונות היחסים בין ההנהגה הפלשתינית לבין איחוד האמירויות הם פושרים, שלא לומר צוננים. 

עם התומכות בהסכם ניתן למנות את בחריין, האיחוד האירופי, ארה"ב ומדינות נוספות. ירדן, דרום אפריקה, סודאן, מלזיה ולבנון הביעו תמיכה מסויגת, כאשר המצב בלבנון השתנה לכדי תמיכה מלאה, לפחות בציבור הלבנוני, אחרי מתקפת הביפרים, חיסול נסראללה ונפילת משטר אסד). איראן, טורקיה, תוניסיה ותימן התנגדו להסכם, כאשר טורקיה מייצגת רמה חדשה של צביעות - מצד אחד היא מקיימת קשרים עם ישראל, מצד שני מתנגדת שמדינה מוסלמית אחרת תעשה כן.

ב-07.10.2023 פתחו הטרוריסטים של החמאס בפעולה נפשעת נגד ישראל. זאת אחרי שכמעט 10 שנים לפני כן נטשה ישראל את עזה, והותירה את כל הרצועה בידיים פלשתיניות. יום אחרי המתקפה הרצחנית, הוציא משרד החוץ של איחוד האמירויות הודעה שגינתה הלכה למעשה את המתקפה, אף שכינתה אותה "הסלמה". לשון ההודעה הייתה:  "מתקפת חמאס על יישובים ישראלים, ובתוכה ירי אלפי טילים לריכוזי אוכלוסייה אזרחית, מהווים הסלמה חמורה. אנו מזועזעים מהדיווחים כי אזרחים ישראלים נחטפו מבתיהם. האזרחים משני הצדדים הם תחת הגנת החוק הבין לאומי, ואסור לפגוע בהם במכוון". עם זאת, בהמשך ועד למועד כתיבת שורות אלה, גורמים רשמיים באיחוד האמירויות מגנים את הפעולה הישראלית בעזה. זאת במקביל לקריאה לשחרור כל החטופים. 

עם זאת, היחסים עם ישראל לא נותקו ולא נפגעו. זאת ועוד, כפי שצוין כבר בפתיחת המאמר, נודע שאיחוד האמירויות לא תנתק יחסים עם ישראל גם במקרה של סיפוח שטחים ביהודה ושומרון. במקביל, נמנעת ישראל מפגיעה בתשתיות של איחוד האמירויות בעזה, למעט במקרים חריגים. באשר ליחסי המסחר - הם נמשכים ללא הפרעה, גם אם בהצנעה מסוימת על מנת להפחית את תשומת הלב העולמית לנושא. מנגד, הפגיעה החותית בדרכי המסחר בים האדום והתקיפות החוזרות ונשנות נגד ישראל, גרמו דווקא להאצת פרויקט דרך הסחר היבשתית מהאמירויות, דרך ערב הסעודית לנמלי ישראל. 

איך מתייחסים באיחוד האמירויות לפלשתינים? 

ככלל, אפשר לחלק את היחס של איחוד האמירויות לפלשתינים לשתי תקופות, לפני החתימה על הסכם אברהם ואחריה. לפני החתימה נמנעה איחוד האמירויות מלשבור את הקונצנזוס בקרב מדינות ערב, הגורס שכל התקדמות מול ישראל תתבצע רק אחרי כינון מדינה פלשתינית. ואולם אחרי החתימה על ההסכמים, שזכתה לגינוי בוטה מצד הפלשתינים ומנהיגיהם, האמירתים שינו את ההתנהלות שלהם. מצד אחד, הם ממשיכים לטעון שהסכמי אברהם מנעו סיפוח ישראלי של בקעת הירדן. מצד שני, הם לא קיבלו בהבנה את הגינוי הפלשתיני ואת החתירה הפלשתינית להשיג גינוי גורף בעולם הערבי. כמו כן, אבו מאזן כינה את החתימה על הסכמי אברהם "בגידה", מה שלא נעם לאוזניים אמירתיות. 

התמיכה של האיחוד באונר"א צומצמה משמעותית, במקביל לצמצום התמיכה של ארה"ב. כמו כן, סרבו האמירתים לאפשר לשגריר הפלשתיני לחזור, אחרי שעזב את האיחוד. למרות האמור לעיל ולמרות שיש לאיחוד האמירויות בטן מלאה על הפלשתינים, ייתכן מאוד שדווקא הם עשויים להפוך למתווכים, ואפילו הוגנים למדי, במשא ומתן עתידי בין ישראל לפלשתינים. זאת, כמובן, אחרי מיגור החמאס, החזרת החטופים וסיום המלחמה בעזה. 

חשוב להזכיר שמלכתחילה קיימת עוינות בין ההנהגה הפלשתינית לאיחוד האמירויות. זאת, על רקע העובדה שהאמירויות מארחת את מוחמד דחלאן, שנחשב אויב של אבו מאזן. מצד שני, הם עוינים את החמאס, על רקע העוינות הבסיסית שלהם לאחים המוסלמים, שהחמאס הוא חלק מהם, בעיקר מהבחינה האידיאולוגית. 

מה צופן העתיד לקשרים בין ישראל לפדרציה?

כאמור, איחוד האמירויות לא שינתה באופן משמעותי את היחסים שלה עם ישראל בעקבות המלחמה בעזה, וגם לא בעקבות מבצע "עם כלביא" באיראן. עם זאת, הם נוהגים לשלם מס שפתיים לסוגיה הפלשתינית ולתמוך בפתרונות אפשריים. עם זאת, כבר ברור לכל מי שמכיר את הנושא ומביט בו באופן נייטרלי שהסוגיה הפלשתינית ממש לא מעניינת את האמירתים. הם מוכנים לסייע לפלשתינים, אבל לא לתמך בקיצוניות. הם מוכנים לסייע, אבל רק אם ברור שהכסף מגיע למקומות הנכונים וממלא את ייעודו. הם מבהירים מעל כל במה ובכל הזדמנות שההסכמים נועדו למטרות אחרות והמלחמה בעזה לא תהרוס אותן. 

ככלל, לעניות דעתי כל עוד לא יקרה אירוע חריג, או כל עוד לא תבצע ישראל צעד שידחוף את איחוד האמירויות לכיוונים לא רצויים, השלום החם בין ישראל לאיחוד האמירויות יישמר כפי שהוא. באשר לאפשרות לקלוט פליטים עזתיים בתום המלחמה, כבר ברור שלמעט מקרים הומניטריים כאלה ואחרים, מדינת איחוד האמירויות לא תקלוט פליטים עזתיים ולא תהיה הפתרון עבורם. 

אפשר רק לקוות שממשלת ארה"ב וממשלת ישראל ישכילו למצוא פתרונות הגירה הולמים לכל תושבי עזה, שיפתרו אחת ולתמיד בעיה שנוצרה, טופחה והועצמה בכוונה תחילה וביוזמת מדינות ערב במשך עשורים, מאז הקמתה של מדינת ישראל.