אנדי ברנהאם רוצה לבנות מחדש את בריטניה - מלמטה

במשך שנים נתפש אנדי ברנהאם פוליטיקאי שכמעט הגיע לפסגה: שר לשעבר, מועמד שהפסיד פעמיים בהתמודדות על הנהגת מפלגת הלייבור, ואיש של הממסד שעזב את הבירה לטובת תפקיד אזורי. כעת, דווקא המסלול העקיף הזה מביא אותו לדאונינג 10 - מעונו הרשמי של ראש ממשלת בריטניה. ברנהאם חוזר למרכז השלטון לא רק עם סיפור אישי של קאמבק, אלא גם עם תפישה כלכלית שנבחנה במשך קרוב לעשור במנצ'סטר רבתי: פחות ריכוזיות בלונדון, יותר כוח לרשויות המקומיות, ושיתוף פעולה בין המדינה, השלטון האזורי וההון הפרטי.

האתגר שלו יהיה להפוך מודל שנבנה עבור מטרופולין של כ-3 מיליון תושבים למדיניות שתתאים עבור מדינה של כ-70 מיליון. תומכיו רואים בו את האיש שיכול להשיב ללייבור קשר רגשי עם מעמד העובדים ועם ערי הצפון. מבקריו שואלים האם מאחורי הסיסמאות על תקווה, קהילה וצדק אזורי עומדת גם תוכנית לאומית מפורטת, ובעיקר כיצד הוא יממן אותה.

ברנהאם נולד באיינטרי שליד ליברפול וגדל בקולצ'ת, יישוב הנמצא בין ליברפול למנצ'סטר. אביו היה מהנדס תקשורת ואמו עבדה כפקידת קבלה. הוא גדל במשפחה קתולית מלוכדת, והיה, ביחד עם אחיו, מבני הדור הראשון במשפחה שהגיע לאוניברסיטה. בקיימברידג' הוא למד ספרות אנגלית, אך סיפר לאורך השנים כי חש שם כמי שאינו שייך לעולם החברתי שסביבו.

לא רק חלוקה מעמדית - גם חלוקה גיאוגרפית

תחושת הזרות הזאת היא מרכיב חשוב בדמותו הפוליטית. ברנהאם לא מציג את עצמו כמי שבא מעוני, אבל הוא מרבה לדבר עבור מקומות שאינם מרגישים מיוצגים בידי האליטה הלונדונית. תפישתו אינה מבוססת רק על חלוקה מעמדית, אלא גם על חלוקה גיאוגרפית: בין הבירה לבין שאר המדינה, בין אזורים שמרכזי הכוח משקיעים בהם באופן קבוע לבין מקומות שנדרשים להיאבק על כל קו רכבת, מפעל או תקציב ציבורי.

לאחר סיום לימודיו הוא עבד בעיתונות מקצועית, ובהמשך כחוקר וכיועץ לפוליטיקאים מן הלייבור. ב-2001 הוא נבחר לפרלמנט מטעם מחוז לי. הוא התקדם במהירות, מילא תפקידים במשרד הפנים, במשרד הבריאות ובאוצר, ובהמשך כיהן כשר התרבות וכשר הבריאות בממשלתו של גורדון בראון. תפקידו כמזכיר הראשי של האוצר (התפקיד השני בחשיבותו במשרד האוצר הבריטי, אחרי השר עצמו), כשסימני המשבר הפיננסי העולמי כבר החלו להופיע, העניק לו היכרות מוקדמת עם המתח שקיים בין דרישות ההוצאה של משרדי הממשלה לבין מגבלות התקציב.

ברנהאם התמודד על הנהגת הלייבור ב-2010 ושוב ב-2015, אך הפסיד בשתי הפעמים. בקמפיין השני הוא ניסה להדגיש את חשיבות המשמעת התקציבית ואף נמנע מהסתמכות על מימון מאיגודי עובדים, אך המפלגה בחרה בג'רמי קורבין ובקו שמאלי ובוטא יותר. לאחר ההפסד התברר שהדרך של ברנהאם לפסגה לא תעבור במסלול הווסטמינסטרי הממסדי המקובל.

הבריחה מלונדון שנהפכה למקור כוח

ב-2017 עזב ברנהאם את הפרלמנט ונבחר לראש העיר הראשון של מנצ'סטר רבתי. המהלך נראה אז כנסיגה מהפוליטיקה הארצית, אך בדיעבד היה זה הרגע שבו הוא גיבש לעצמו זהות מובחנת. במקום להיות עוד שר צללים בלונדון, הוא נהפך למנהיג אזורי בעל תקציב, סמכויות ותוצאות שאפשר להציג לציבור. הוא נבחר מחדש פעמיים, ובכל אחת מהפעמים הוא קיבך יותר מ-60% מן הקולות.

בתקופת הקורונה הוא התעמת עם ממשלתו של בוריס ג'ונסון סביב הסיוע שניתן לצפון אנגליה. העימות חיזק את מעמדו כמי שמתנגד למדיניות שנקבעת בלונדון ולא מביאה בחשבון את מחיריה באזורים אחרים. מכאן גם צמח הכינוי "מלך הצפון" - תווית שחיברה בין הפופולריות האזורית שלו לבין השאיפות שמעולם לא נעלמו לשוב להנהגה הארצית.

אבל החשיבות האמיתית של שנותיו בהנהגת מנצ'סטר אינה רק במיתוג. שם התגבשה גם תפישתו הכלכלית, שזכתה לכינוי "מנצ'סטריזם": סוציאל-דמוקרטיה ידידותית לעסקים, המבקשת להשתמש בעת ובעונה אחת בכסף ציבורי ובהון פרטי כדי להשקיע בתחבורה, בדיור ובתשתיות. אין כאן התנגדות עקרונית לשוק או להשקעות של חברות, אלא יש ניסיון לכוון אותן ליעדים ציבוריים ולהבטיח שהצמיחה אינה נשארת בידי בעלי הנכסים בלבד.

הגישה הזאת גם מסבירה את המתח הפנימי במשנתו הכלכלית. ברנהאם מדבר על החזרת השליטה לציבור ועל צמצום כוחו של ההון הפיננסי, אך הצלחתה של מנצ'סטר נשענה גם על יצירת תנאים אטרקטיביים למשקיעים ועל שימוש בכלים פיננסיים. מקורביו מציגים זאת כפרגמטיות, ואילו מבקריו עשויים לראות בכך סתירה בין הרטוריקה לבין המציאות.

לא נגד צמיחה, אלא נגד צמיחה שאינה מתחלקת

בלב החשיבה הכלכלית של ברנהאם נמצא המושג "צמיחה מכלילה". מבחינתו, נתון צמיחה ארצי לא מספיק אם השכר באזורים רבים נותר נמוך, השירותים המקומיים מידרדרים והצעירים נאלצים לעבור ללונדון כדי להתקדם. הכלכלה צריכה להימדד גם באיכות המשרות, בנגישות לתחבורה, בהכשרה מקצועית וביכולת של ערים ועיירות לשלוט בעתידן.

ב-2019 גיבשה מנצ'סטר רבתי, בשיתוף עם הממשלה המרכזית, אסטרטגיה תעשייתית מקומית ארוכת טווח. היא נבנתה ביחד עם עסקים, ארגונים קהילתיים, המגזר ההתנדבותי והתושבים, ונועדה לחבר בין פיתוח תעשייתי ליצירת משרות טובות. בעקבותיה הונהגה אמנת התעסוקה הטובה, שמעודדת מעסיקים לשפר את תנאי העבודה, להעניק אפשרויות התקדמות ולהתייחס לרווחת העובדים כחלק מביצועי העסק - לא כעלות חיצונית להם.

זהו מרכיב אופייני לברנהאם: במקום להסתפק בקביעה ממשלתית מלמעלה של שכר או תקנים, הוא מעדיף לבנות מסגרת אזורית שבה עסקים מקבלים תמיכה והכרה בתמורה להתנהלות אחראית יותר. המדינה לא מחליפה את השוק, אבל היא קובעת עבורו כיוון ומנסה להעלות את הרף.

גם מדיניות ההכשרה המקצועית שלו מבוססת על ביזור. לאחר שמנצ'סטר קיבלה שליטה רחבה יותר בתקציב החינוך למבוגרים, ביקשה הרשות האזורית לחבר בין צורכי התושבים לבין צורכי המעסיקים. יותר מ-29 אלף תושבים קיבלו תמיכה בפיתוח מיומנויות מאוגוסט 2019, לפי פרופיל שחיבר OECD. הרעיון אינו רק לסבסד קורסים, אלא ליצור מערכת רציפה שבה הכשרה, תעסוקה ופיתוח עסקי מתוכננים יחד ברמה המקומית.

התחבורה כמדיניות חברתית

הסמל הבולט ביותר של כהונת ברנהאם במנצ'סטר הוא רשת הדבורה - מערכת תחבורה משולבת שנושאת את סמלה ההיסטורי של העיר. תחת הנהגתו, הועבר מערך האוטובוסים המפוצל לשליטה ציבורית רחבה יותר ושולב במערכת אזורית. המהלך זכה לשבחים משום שהוא הראה שאפשר להתייחס לתחבורה לא כאל אוסף של קווים מסחריים, אלא כתשתית ציבורית אחת.

מבחינת ברנהאם, תחבורה ציבורית היא חלק ממדיניות שכר, חינוך ורווחה. קו אוטובוס אמין וזול מרחיב את אזור התעסוקה של אדם, מאפשר לצעירים להגיע ללימודים ומפחית את התלות ברכב פרטי. Our Pass, שהוצע לבני 18-16, העניק לצעירים אפשרויות נסיעה לצורך עבודה ולימודים והגיע לעשרות אלפי משתמשים. זהו ביטוי לתפישה שלפיה שוויון הזדמנויות תלוי גם בתשתיות יומיומיות, ולא רק במערכת המס.

אותו היגיון ניכר גם בתוכנית שנקראת "מיטה בכל לילה", שנועדה לספק לחסרי הדיור מקום לינה, ארוחה חמה ותמיכה אישית. מבחינתו, טיפול בחסרי בית אינו רק עניין מוסרי או של רווחה: חברה שבה אנשים נותרים מחוץ למערכת הדיור, הבריאות והתעסוקה אינה יכולה להיחשב לכלכלה מתפקדת.

מדינה חזקה, אך לא בהכרח כזו שמנהלת הכל

ברנהאם תומך בשליטה ציבורית רחבה יותר בשירותי תשתית ובמדינה פעילה שמכוונת השקעות ותכנון. עם זאת, הוא לא מזוהה עם הלאמה כוללת או עם דחיית המגזר העסקי. הניסיון במנצ'סטר לימד אותו לחזר אחר השקעות, לפעול עם יזמים ולמתג את האזור כמרכז לטכנולוגיה, למדעי החיים ולתעשיות יצירתיות.

גם במדיניות הסחר שלו אפשר לראות את השילוב הזה. תחת הנהגתו גובשה תוכנית יצוא אזורית, נבנו שיתופי פעולה שנועדו לסייע לעסקים קטנים ובינוניים להיכנס לשווקים זרים, והוא השתתף במשלחות מסחר להודו, ליפן ולארה"ב. תפישתו היא שסחר בינלאומי יכול לחזק צדק ושגשוג, בתנאי שהפירות שלו מחלחלים אל הכלכלות האזוריות ולא מתרכזים במטות של החברות בלונדון.

הקו הזה עשוי להתבטא גם ביחסי בריטניה עם אירופה. ברנהאם אותת כי יבקש קשר קרוב יותר עם האיחוד האירופי, אף שלא התחייב לחזרה מיידית לשוק המשותף או לאיחוד המכסים. מבחינה כלכלית, זו עמדה פרגמטית: ניסיון להפחית חיכוכים בסחר ובהשקעות בלי לפתוח מיד מחדש את הוויכוח החוקתי כולו סביב הברקזיט.

מהצפון למדינה כולה

ההבטחה המרכזית של ברנהאם היא ליצור "כלכלה שעובדת עבור כולם", בלי קשר למקום מגוריהם. הכלי המרכזי לכך הוא העברת סמכויות: יותר שליטה מקומית בתקציבי תחבורה, הכשרה, דיור, תכנון ופיתוח עסקי. הוא אף הציע להקים מעין דאונינג 10 צפון במנצ'סטר, כמסר סמלי ומעשי נגד הריכוזיות המוסדית של בריטניה.

לא מדובר רק בפיזור משרדים ממשלתיים. ברנהאם מבקש לשנות את הדרך שבה המדינה מחליטה מהי השקעה כדאית. במקום למדוד פרויקטים בעיקר לפי התשואה הישירה למרכז הכלכלי הקיים, הוא רוצה לראות בתשתיות בצפון, במידלנדס (מרכז אנגליה) ובערי החוף אמצעי להרחבת בסיס הצמיחה הלאומי. זו תפישה של "יישור אזורי" שאינה מסתפקת במענקים נקודתיים, אלא מבקשת לתת למקומות עצמם כוח מוסדי קבוע.

אבל כאן גם טמונה נקודת התורפה. במנצ'סטר היה לברנהאם סיפור ברור: אזור מסוים, הנהגה מזוהה ופרויקטים שניתן למדוד. בראשות הממשלה הוא ייאלץ ליישב אינטרסים מנוגדים בין אזורים, להתמודד עם שירותים ציבוריים שחוקים, צמיחה חלשה ולחצי יוקר מחיה - וכל זה תחת מגבלות תקציביות. גם מי שמעריכים את יכולתו לספר סיפור פוליטי משכנע מציינים כי חלק מההתחייבויות שלו עדיין אינן מלוות בהסבר מספק על מקורות המימון.

המבחן של המנצ'סטריזם

ברנהאם מגיע להנהגת בריטניה כטיפוס חריג: פוליטיקאי בעל ניסיון ממשלתי ארצי, שבנה את כוחו דווקא לאחר שעזב את המערכת המרכזית. הוא מכיר את האוצר ואת שירותי הבריאות, אך גם את המגבלות היומיומיות של שלטון אזורי. הוא מדבר בשפה של סולידריות ושליטה ציבורית, אבל אינו נרתע משיתוף פעולה עם עסקים ומשקיעים. הוא איש לייבור שמבקש לחזק את המדינה, ובאותה עת לקחת ממנה סמכויות ולהעבירן לערים ולאזורים.

משנתו הכלכלית אינה מהפכה סוציאליסטית ואינה חזרה פשוטה לניו לייבור. זוהי הצעה לסוציאל־דמוקרטיה מקומית: השקעה ציבורית, שוק פרטי מכוון, משרות איכותיות, תחבורה משולבת והעברת כוח מהמרכז לפריפריה. מטרתה אינה רק לחלק מחדש הכנסה לאחר שהשוק פעל, אלא לעצב מראש את המקומות, התשתיות והמוסדות שבתוכם נוצרת ההכנסה.

במנצ'סטר, המודל הזה העניק לברנהאם תוצאות מוחשיות וזהות פוליטית חזקה. בדאונינג 10 יתברר האם מלך הצפון יכול להפוך את סיפורו האזורי לתוכנית שלטון לאומית, והאם כלכלה שנבנתה סביב תחושת מקום וקהילה תוכל להתמודד עם הלחצים של שווקים גלובליים, חוב ציבורי ומערכת פוליטית חסרת סבלנות.