אליהו קנפלר תבע 10 מיליון שקל, הפסיד - וישלם הוצאות ב-3 מיליון שקל
בעל השליטה באלביט הדמיה תבע את הבעלים והדירקטורים של חברה אותה ניסה לרכוש ב-2016. בית המשפט הטיל עליו הוצאות מן הגבוהות ביותר בתולדות המדינה
אליהו קנפלר, בעל השליטה בחברת הנדל"ן אלביט הדמיה, ישלם הוצאות בסך 3 מיליון שקל - מן הגבוהות ביותר בתולדות המדינה. כך קובע שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, גרשון גונטובניק. בפברואר השנה דחה גונטובניק תביעה שכנגד בסך 10 מיליון שקל שהגיש קנפלר נגד מי שהיו הבעלים והדירקטורים בחברת הנדל"ן ADN אקוויטי, אותה ניסה לרכוש בשנת 2016, בקובעו שלא הצליח להרים את הנטל המשמעותי הדרוש להטלת אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד.
תקנות סדר הדין האזרחי קובעות, כי הצד הזוכה זכאי להחזר של הוצאותיו הריאליות, כך שלא ייצא בחסרון כיס. אולם, נדירים ביותר המקרים בהם בתי המשפט אכן פוסקים החזר של מלוא ההוצאות כנגד קבלות. הוצאות גבוהות הן גם הדרך של בית המשפט להביע מורת רוח מעצם יצירת ההליך או מן ההתנהלות בו.
למנוע פער בין הדין המהותי לדין הדיוני
גונטובניק אומר: "כאשר מתברר כי לא בוססו הטענות המבקשות לייחס לנושאי המשרה אחריות אישית, הרי שהדבר צריך למצוא ביטוי גם בהוצאות ההליך שייפסקו לטובתם. אחרת ייווצר פער בין הדין המהותי ובין הדין הדיוני. מה תועלת תימצא בהגנה שמעניק הדין המהותי לנושאי משרה בחברות, אם אלה יאלצו לשאת בהוצאות מכיסם, או מכיס מבטחיהם, גם כאשר יתברר, שהלכה למעשה לא היה מקום להגשת ההליך נגדם? במקרה שכזה, יתברר שהגנת המהות היא מחוררת, והתכליות העומדות בבסיסה תסוכלנה.
"לכן, במקרים שבהם התברר בסופו של יום כי לא היה מקום לייחס אחריות לנושאי המשרה, הרי שהוצאות ריאליות הן צו השעה. ושונים הם פני הדברים במקום בו מתברר שהתביעה העלתה סוגיות הראויות לבירור, שכן מאידך גיסא לא נרצה לרפות ידי מי שיבקשו לאכוף את הממשל התאגידי הנאות על התאגידים השונים".
הדירקטורים אותם תבע קנפלר טענו, כי מבטחיהם שילמו 1.5 מיליון שקל (1.8 מיליון שקל כולל ריבית והצמדה), עליהם לשלם עוד 200,000 שקל והוצאותיהם שלהם היו 300,000 שקל. גונטובניק פסק שקנפלר ישיב את כל הסכום, למעט ההוצאות האישיות (אותן העמיד על 100,000 שקל), באומרו: "שוקף לו שוב ושוב כי מדובר באתגר לא פשוט בנסיבות העניין. הוא עמד על רצונו להמשיך בבירור ההליך, וזוהי כמובן זכותו", אך לאחר שתביעתו נדחתה - עליו לשאת בהוצאות ריאליות.
לגבי אבי נחמיה, שהיה הבעלים של ADN, המצב מורכב יותר - ממשיך גונטובניק. הוא לא הגיש אסמכתאות לגבי הוצאותיו, נמצאה נקודה בה פעל שלא בתום לב והתביעה נגדו לא הייתה חסרת יסוד. לכן, קנפלר ישא בהוצאותיו בסך 940,000 שקל.
לעבור משוכה שאינה נמוכה
בתחילת 2016 היה קנפלר שותף ברכישת השליטה בחברת הבנייה מצלאווי ובעל השליטה בחברת תמיר-פישמן קרן נדל"ן. כאמור, כיום הוא בעל השליטה באלביט הדמיה, הנסחרת בשווי של 65 מיליון שקל; שווי אחזקותיו בה הוא 23 מיליון שקל. ADN הייתה כאמור בשליטת אבי נחמיה ונכסיה העיקריים היו בצרפת: שני בנייני משרדים בעיר ליל ובניין משרדים בעיר נאנט. החברה הייתה נתונה בקשיים וקנפלר ניהל מו"מ לרכישתה, שלא עלה יפה.
קנפלר טען שהוטעה בידי נחמיה והדירקטורים - היו"ר דניאל דוברובסקי, רוית הלוי-ברזילי ושלמה פרץ. בין היתר טען, כי התברר שהנכסים בעיר ליל לא יעמדו ביעדים, ביצועי כל הנכסים נמוכים משמעותית מכפי שהוצג בדוחות החברה ולא הייתה הלימה בין הנתונים שנמסרו לו לבין המציאות. הנתבעים טענו, כי קנפלר היה מודע למצבה של ADN, לא היה לו ההון שהציג והוא לא השלים את התשלומים כנדרש למרות שהחברה הייתה זקוקה להם בדחיפות.
ADN נמכרה לקבוצת דיין ותבעה מקנפלר 6.4 מיליון שקל, בטענה שאילץ אותה להפר את ההסכם לרכישתה. לאחר מספר שנים הגיעו הצדדים לפשרה לפיה התביעה נדחתה, קנפלר החזיר את המניות שבידיו וקיבל את 3.5 מיליון האירו שהשקיע. הצדדים הסכימו, כי קנפלר יוכל להמשיך בהליכים נגד נחמיה והדירקטורים.
גונטובניק אמר בפסק הדין: "המבקש להטיל אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד צריך לעבור משוכה, שאינה נמוכה. מצב דברים בו תוטל אחריות שכזו בקלות יתרה יוביל לפגיעה בכלל היסוד העומד בבסיס דיני החברות כולם, והוא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. אמנם, מסך ההתאגדות של החברה אינו מקנה חסינות לפועלים על בסיסו, אך עדיין יש לו משמעות. התעלמות ממנו תוביל לכך שאיש לא יהיה מוכן לשמש כאורגן של חברות ולפעול עבורן ובשמן.
"על-רקע זה נדרש 'דבר מה נוסף' כדי שתיכון אחריות של נושאי המשרה. על התובע, המבקש להטיל אחריות אישית עליהם, לבסס יריבות משפטית ישירה מולם, ולא רק מול החברה. עליו לבסס נסיבות שתיצורנה את אותה יריבות, או את אותם יחסי שכנות כשעל הפרק טענה לאחריות בגין עוולת הרשלנות. עליו לבסס את הנסיבות המיוחדות שיקימו לו מעמד בדין לתבוע אותם אישית".
קנפלר בחר להמשיך למרות ההטעיה
התמונה לגבי נחמיה מורכבת יותר, המשיך גונטובניק, שכן הוא היה המוציא והמביא במו"מ עם קנפלר והיה מעורב אישית במצגים שהוצגו לו. אולם, קובע גונטובניק, קנפלר לא הצליח להוכיח שיש להטיל על נחמיה אחריות אישית: רוב המצגים לא היו מטעים ונכללו בדוחותיה של החברה, והתעמקות בהם הייתה חושפת את הקשיים בפניהם ניצבו העסקים בצרפת. כל מי שבדק את נתוני מסמך התחזית שמסר נחמיה לקנפלר היה צריך להגיע למסקנה שהנחות היסוד שלו אינן תואמות את המציאות.
נחמיה אכן הטעה את קנפלר כאשר לא חשף בפניהם מחלוקת עם חברת הניהול של הנכסים, אך קנפלר בחר להמשיך את העסקה גם כאשר התגלתה לו ההטעיה וניסה לשכנע את ADN למכור לו את יתרת אחזקותיה בצרפת במחיר נמוך במיוחד, בשל מצוקתה. לאחר שבחר להתקדם בעסקה, סיכם גונטובניק, לא יכול קנפלר לתבוע אישית את נחמיה בטענה שאיבד הזדמנויות אחרות.
