עמוס גרבר מקיבוץ משמר השרון התאהב בנערה (נטשה), לה הוא נשוי כיום, ששועבדה לסוחרי נשים. על מנת לחלצה מידם, נאלץ לשלם להם סכומי עתק ככופר, סכומים אותם לווה בבנקים ובשוק האפור. לצורך החזרת הכספים למלווים ולבנקים האריך עמוס את יום עבודתו, עבד שעות נוספות בזמנו החופשי ואת הכסף שהרוויח תמורת אותן שעות נוספות העביר לבנקים ולמלווים לצורך כיסוי חובותיו ולכן לא העבירם לקופת הקיבוץ כמתחייב.

באותה תקופה, מצאה נטשה מקלט מפני אותם סוחרי נשים בביתו של עמוס. מוסדות הקיבוץ היתרו בעמוס כי עליו לסלקה.מאוחר יותר, באסיפת החברים של הקיבוץ הוחלט בהצבעה חשאית על הרחקתו של עמוס מחברות בקיבוץ, בעקבות העובדה שלא העביר לקיבוץ את הכספים שקיבל מעבודתו.

גרבר הגיש בקשה לבית המשפט, למתן פסק דין הצהרתי המבטל את ההחלטה לסלקו.

בית המשפט קבע כי אכן, השורה התחתונה היא כי הוא פעל בניגוד לתקנון ולא העביר את כל הכנסותיו לקיבוץ, שזו לבדה עילה להוצאתו מהחברות, אך כאן עולה השאלה האם יש להתייחס לנסיבות אשר גרמו לחבר להסתיר הכנסותיו ולא להעבירן לקיבוץ. גרבר עצמו הודה בשלב מאוחר יותר, כי טעה והיה עליו לפנות לקיבוץ בבעיותיו ולבקש את עזרתו, אך באותה עת כאמור, סבר (לא בלי צדק), כי האפשרות שהקיבוץ יעזור לו בפתרון בעיותיו הכספיות שנבעו מחברותו עם נטשה לאחר שעשה ככל שביכולתו להרחיקה מהקיבוץ, הנה יותר מבלתי סבירה.

מדובר כאן בסיטואציה קשה, אליה נקלע חבר הקיבוץ אשר נולד וגדל בו ומילא אחר החלטותיו ותקנונו, אך בבואו להתמודד עמה גילה, כי אין לו במי להיעזר אלא בעצמו. בית המשפט סבר, כי נסיבות המקרה ושקילת ההתרחשויות כפי שהתרחשו מביאות למסקנה אחת והיא, שיש מקום להתערבותו של בית המשפט בהחלטתה של האסיפה הכללית. החלטת האסיפה הכללית הייתה מגמתית. אין התנהגותו של הקיבוץ במקרה זה בכלל ובתקופה שלפני ההצבעה עולה בקנה אחד עם דרישת תום הלב ועם עקרונות הצדק הטבעי. התנהלותו ומעשיו של הקיבוץ ומוסדותיו רמסו ברגל גסה את זכויותיו הבסיסיות של עמוס.