שעה שחברות הגז הישראליות ממתינות להכרעת הבג"ץ בסוגיית היצוא, גם בארצות הברית נשואות עיניים רבות לעתירה בעלת אופי תקדימי בתחום קידוחי הגז, שהוגשה לפני כמה שבועות לבית הדין העליון לערעורים של מדינת ניו יורק.

העתירה שהוגשה בניו יורק, הינה השלב האחרון במאבק שמנהלים בעלי קרקעות וחברות נפט נגד שתי עיירות במחוז אלבני: מדלפילד ודריידן. העיריות של שתי הערים הקטנות האלה התפרסמו בכך, כשהטילו וטו על הפקה של גז מפצלים בטכנולוגיה של שבירה הידראולית בשטחי שיפוטן.

בעבר, כתבנו בטור זה על שיטת הפקה בלתי קונבנציונלית זו, אשר פותחה בראשית שנות ה-50, אך במשך כארבעה עשורים נותרה מבחינת טאבו אקולוגי. דווקא לשיטה זו חבה ארצות הברית במידה רבה את מעמדה המחודש כמעצמת גז ונפט בשנים האחרונות. כאמור, שבירה הידראולית של מרבצי סלע המכילים פצלי נפט וגז מתבצעת על ידי הזרמה מאסיבית של מים, חול וכימיקלים פעילים ברמות לחץ גבוהות. קידוחים אלה מתבצעים לרוב בצורה אופקית ובעומק רב.

אולם, אם טכנולוגיית השבירה ההידראולית, הפכה לזרם מרכזי בתעשייה בעשור האחרון, ומרבית עתודות הנפט והגז של ארה"ב הינם מאגרי פצלים (Shale) המופקים בשיטות לא קונבנציונליות, מדוע בכל זאת, מרכזת העתירה נגד דריידן ומדלפילד עניין כה רב? הרי נראה כי מדובר בקרב מאסף, והשיטה כבר ביססה את מעמדה בצפון אמריקה. התשובה היא, שאכן מדובר בדיון שלאחר מעשה לגבי מאגרים רבים שכבר נמצאים בעבודה, אך להכרעה עדיין תהיה השפעה, בייחוד באותן מדינות שכלכלותיהן אינן תלויות במישרין בהפקה.

חשוב לציין, כי במדינות הנפט החדשות: פנסילבניה, צפון דקוטה וקולורדו, מופקים למרות התנגדות ארגוני הסביבה מרבית הגז והנפט מפצלים ובשיטות הפקה לא קונבנציונליות. למעשה, רק במהלך השבוע האחרון עורר גל השטפונות הקשה שפקד את קולורדו, חששות כבדים מפני זיהום מקורות מיים וקרקעות.

זה המקום לציין, כי מאז ומעולם התקדמו הטכנולוגיות של תעשיית הנפט כמו בתחומים רבים אחרים, בשיטת ניסוי וטעיה וכך גם השבירה ההידראולית.

זאת ועוד, עד כה לא הוגדרו תקנים עבור התמיסות המוחדרות לעומקים ולא הוטל פיקוח מובנה על ההשלכות האקולוגיות. רק החודש, הודיע משרד האנרגיה האמריקני כי במהלך שנת 2014 יפרסם מחקרים ותיעוד מבוקר אודות השיטה.

על רקע חששות אלה וריחוק מהתעשייה קל להבין את ההתנגדות שכריה זו מעוררת במחוז אלבני הנמצא בשולי מאגר מרסלוס הנק ובמדינת ניו יורק רבתי. ניו יורק היא אינה פנסילבניה, וכלכלתה אינה תלויה בתעשיית הנפט. זאת ועוד, ניו יורק, על מפורסמיה, היא מרכז ההתנגדות הציבורית הגדול לשבירה הידראולית, ככלל, ובשטחה בפרט. בשנים האחרונות, התגייסו זמרים ושחקנים למאבק, ויוקו אונו שון לנון אף הוציאו סינגל נגד כריית פצלי נפט. בשנתיים האחרונות הצטרפה גם וליידי גאגא למחאה. כך שאין ספק, כי האווירה הציבורית בניו יורק אינה תומכת בכריית פצלים, בלשון המעטה. יתר על כן, על רקע פיגועי התאומים ונזקי הסופות גברה תחושת הפגיעות בעיר ובמדינה. אך יש גם סיבה נוספת להתנגדות העזה לכריית פצלים באלבני וזו היא מגממה אקולוגית אורגנית שהתחזקה לאחר המשבר הכלכלי של מזון אורגני" ולוקאלי, שגודל ברדיוס של כ-100 מייל ולא עבר שינוע, אשר הפכה אופנתית באפ-סטייט.

מאיפה מגיעות העתירות, כלומר למה ללכת עם הראש בקיר?

ברור אם כן, שהאווירה הציבורית בניו יורק אינה תומכת בכריית פצלים. מדוע אם כן, מתעקשים בעלי הקרקעות וחברות הנפט לעתור שוב ושוב נגד קהילות המתנגדות להפקה בשטחן, גם לאחר שהמתנגדים זכו לגיבוי בשתי ערכאות.

ראשית, משום שחוק הנפט האמריקני אינו מאפשר לשלטון מקומי ולכל גורם אחרי למנוע פיתוח של נכס נפט. כזכור, היחיד שהטיל את המורטוריום על ההפקה במפרץ מקסיקו לאחר האסון היה הנשיא אובמה, והוא גם שהפשיר באופן הדרגתי את הפעילות. למרות זאת, כבר בשנת 2008 הטילה מדינת ניו יורק וטו מלא על שבירה הידראולית בהוראת המושל, בשל היעדר מידע מספיק על השלכות השיטה. כעת לא ברור, האם הוטו הזה יימשך, ואלה השלכות יהיו לעתירה נגד דריידן ומדלפיל ברמת מדינת ניו יורק כולה.

עם זאת, דבר אחד ברור, למרות שמבחינה מעשית תהיה להכרעה בבית הדין הגבוה לערעורים של מדינת ניו יורק השפעה מוגבלת בלבד על התעשייה, ההכרעה לא תהייה פשוטה. על-פניו נראה אמנם, כי אין זה הגיוני כי התנגדות של שכנים ואפילו קהילות סמוכות יטרפדו פיתוח של נכסי נפט הנמצאים על קרקע פרטית באמצעות טכנולוגיה שמותרת ואף מקודמת ברמה הפדרלית. מאידך כל עוד אין תקנים ומחקר ניטרלי מקיף, ניתן יהיה אולי לדחות את ההכרעה בעוד כמה שנים.

לסיכום: למרות שבמידה מסוימת, מדובר בדיון ציבורי שמתקיים לאחר המעשה, להכרעה תהייה השפעה תקדימית בפיתוח חלק מהקידוחים חדשים. לגבי ובעיקר באזורים שאינם זקוקים נואשות כלכלית לפיתוח המאגרים. לנו נראה, כי גם אם עיריות דריידן ומידלפילד יצליחו להדוף מעליהן את פצלי הגז, הטכנולוגיה כבר כאן והיא זו שמניעה במידה לא מבוטלת את ההתאוששות של הכלכלה האמריקנית. לכן הסוגיה האמיתית כיום, היא שמירה על הסביבה לצד הכרייה, ע"י יצירת תקנים אקולוגיים לתמיסות הקידוח, בקרות על מקורות המים ואכיפה בדומה לאלה, שהוטלו על התעשייה לאחר האסון במפרץ מקסיקו.