"כל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה - הרי זה משובח"

היכולת לחזור בתשובה על חטאים היא מחידושיה הייחודיים ביותר של היהדות. לא מדובר בהודאה וחרטה המוכרות לנו מההליך הפלילי, היכולות להביא להקלה בעונש, אלא במהלך נפשי המסוגל למחוק את החטא כלא היה - לעיתים די בו עצמו, לעיתים יש תנאים נוספים. אך העיקר הוא, שתשובה אמיתית מזככת את האדם לקראת חיי העולם הבא.

הרמב"ם פותח את הלכות תשובה דווקא בפן המעשי, ורק בהמשך יגיע להיבט הפילוסופי שלהן. "כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא-תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן - כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא". אין מצוה לחזור בתשובה, משום שמצוה כזאת תעמוד בניגוד לעקרון הבחירה החופשית עליו ירחיב הרמב"ם בהמשך. התשובה היא חסד של הקב"ה לבריותיו; אין מקום לצוות על אדם ליהנות מהחסד.

ממשיך הרמב"ם: "כיצד מתוודה? אומר: אנא ה', חטאתי, עוויתי, פשעתי, לפניך ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי [התחרטתי] ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. זה הוא עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה - הרי זה משובח" (הלכות תשובה, פרק א').

חשוב לשים לב לפרטי הדין. צריך להתוודות בדיבור, לא במחשבה - משום שהדיבור הרבה יותר משמעותי ומחייב מצד אחד, וקשה יותר לביצוע מצד שני. צריך לומר בדיוק מה היה החטא - לא בשביל הקב"ה יודע-הכל, אלא כדי שהאדם יגדיר לעצמו מה עשה. וזה חיוני לשלב הבא: התחייבות שלא לחזור על החטא. אין טעם בתשובה ללא חרטה וללא קבלה לעתיד.