"עד שימחה העוון כלל מליבו ולא יזכרנו"

הרצון להחזיר רע למי שפגע בנו הוא אנושי מאוד, ואף יכול להיתלות במערכת הענישה הקיימת בכל חברה אנושית מתוקנת. אבל התורה רוצה שנתעלה מעל רגשות שכאלה, רוצה שהענישה תהיה בידי בית דין של מטה או בידי בית דין של מעלה - ולכן אוסרת לנקום ולנטור. ובסוף דברי הרמב"ם בנושא נראה, כי יש לו דווקא הסבר מעשי ואולי מפתיע.

"הנוקם את חברו - עובר בלא-תעשה, שנאמר: 'לא תיקום'. ואף על פי שאינו לוקה [משום שאין בכך עשייה בפועל], דעת רעה היא עד מאוד, אלא ראוי לאדם להיות מעביר על כך דברי העולם [למחול בענייני העולם הזה], שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינם כדאי לנקום עליהם.

"כיצד היא הנקימה? אמר לו חברו: השאילני קרדומך [גרזנך]. אמר לו: איני משאילך. למחר צָרַך [הסרבן] לשאול ממנו. אמר לו: השאילני קרדומך. אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך - הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול, יתן בלב שלם, ולא יגמול לו כאשר גְמָלוֹ, וכן כל כיוצא באלו.

"וכן כל הנוטר [שומר את זכרון הפגיעה] לאחד מישראל - עובר בלא-תעשה, שנאמר: 'ולא תיטור את בני עמך'. כיצד? ראובן שאמר לשמעון: שכור לי בית זה, או: השאילני בית זה, ולא רצה שמעון. לימים צָרַך שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור, ואמר לו ראובן: הא לך, הריני משאילך ואיני כמותך, ולא אשלם לך כמעשיך - העושה כזה, עבר ב'לא תיטור'.

"אלא ימחה הדבר מליבו ולא יִטְּרֶנוּ, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו, שמא יבוא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העוון מליבו כלל ולא יזכרנו. וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאן ומתנן של בני אדם זה עם זה" (הלכות דעות, פרק ז').