המנהג של עו"ד רועי שרמן: לערער באיחור ולטעון שלא קיבל את ההחלטות

"[ה]שימוש ההולך וגובר מצד בא-כוח המערערים בטענות לאי-קבלת החלטות שונות לידיו" - מתאר שופט בית המשפט העליון, דוד מינץ, את התנהלותו של עו"ד רועי שרמן. מדובר בתיקים בהם שרמן מייצג פלסטינים, המערערים על החלטות של ועדת המאוימים שלא לתת להם רשיון ישיבה בישראל, למרות טענותיהם לסכנה הנשקפת להם בשטחי הרשות הפלסטינית. 

הדברים נאמרים בדחיית ערעורם של שלושה בני משפחה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, שאימץ את החלטת ועדת המאוימים. הערעור למחוזי הוגש בפברואר השנה, בעוד החלטת ועדת המאוימים התקבלה במאי 2024 - מה שאומר שבני המשפחה המשיכו להתגורר בישראל תוך ניצול צו הביניים שמנע את הרחקתם (ותוך שגורמי הביטחון אינם ערים לכך או אינם פועלים בנושא, אבל זה עניין אחר).

מינץ אומר, כי די היה בשיהוי זה כדי לדחות על הסף את הערעור, וכאן הוא עוסק בהתנהלותו של שרמן: " קשה עד מאוד להשלים עם התנהלות המערערים, אשר הגישו את עתירתם בחלוף כמעט שנתיים ממועד מתן ההחלטה על ידי ועדת המאוימים שניתנה כאמור כבר ביום 21.5.2024. המערערים טענו כי הטעם לכך הוא שבא-כוחם קיבל לידיו את החלטת הוועדה רק ביום 19.2.2026. אולם לא הוצג לפנינו ולוּ מסמך אחד המלמד על ניסיון שנערך מצדו של בא-כוח המערערים לפנות לוועדה ולברר את סטטוס הבקשה.

"אמנם מעיון בתגובת הוועדה בבית המשפט המחוזי עולה כי בא-כוח המערערים פנה לוועדה לקבל את ההחלטה, ברם הוא עשה זאת אך ימים בודדים עובר ליום 19.2.2026, קרי בחלוף כשנתיים ממועד מתן ההחלטה, כך שאין בכך כדי לחזק את טענתם". חוסר נקיון הכפיים שלהם, כאשר הם ממשיכים להתגורר בישראל, הצדיק אף הוא את דחיית הערעור על הסף, ו"כל זאת אף מבלי להידרש לשימוש ההולך וגובר מצד בא-כוח המערערים בטענות לאי-קבלת החלטות שונות לידיו".

צפה בהחלטה ב"נט" - וטען שלא ראה אותה

מינץ מפנה, כדוגמאות בלבד, לשני תיקים נוספים בהם טען שרמן שהחלטות לא הגיעו לידיו. בספטמבר 2024 הגיש שרמן עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בעקבות החלטה של ועדת המאוימים שהתקבלה חצי שנה לפני כן. בדחותו את הערעור בדצמבר של אותה שנה, כתב מינץ: "טענת בא-כוחו כי ההחלטה נמסרה לו רק ביום הגשת העתירה בצדק נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים. כמפורט בהרחבה בתגובת המשיבה לעתירה ובנספחיה, ההחלטה נמסרה לבא-כוחו של המערער בדוא"ל כבר ביום נתינתה, ונמסרה לו בשנית בחודש יוני. 

"ניסיונו של המערער לסתור זאת באמצעות צילום מסך המלמד על הודעת דוא"ל כלשהי שנשלחה לו מטעם הוועדה ביום 12.9.2024 לא רק שנדון לשבט - שעה שכלל לא ברור מה תוכנה של אותה הודעה - אלא שמאותו צילום אף עולה כי להודעה זו קדמה הודעה נוספת שלשונה זהה ללשון ההודעה שהעבירה לו המשיבה בחודש יוני". בצדק חשד בית המשפט המחוזי, כי מדובר ב"ניסיון לעשות שימוש בהליכים משפטיים לצורך הכשרת שהייה בלתי חוקית בישראל". 

המקרה השני נגע לעשרה בני משפחה מאיזור חברון, שבית המשפט המחוזי בתל אביב מחק את עתירתם. בדחותו את ערעורם במארס השנה, כתב מינץ: "בערעור נטען כי ההחלטה הומצאה למערערים רק ביום 1.2.2026, ואולם העתירה נמחקה לכל המאוחר בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים מיום 11.11.2025, ומעיון במערכת 'נט המשפט' עולה כי בא-כוח המערערים צפה בהחלטה זו כבר ביום 11.11.2025 בשעה 14:19.

"יתרה מכן, ההחלטה שצורפה כנספח א' לערעור כהחלטה עליה הוא נסוב, היא ההחלטה מיום 4.11.2025, אשר לפי מערכת 'נט המשפט'  נצפתהאף היא על ידי בא-כוח המערערים עוד באותו היום". בנסיבות אלה, סיים מינץ, ברור שהערעור הוגש באיחור. שרמן אמנם טען שההחלטות התקבלו ב-12.1.26 וב-6.2.26, אך בפועל הן התקבלו כבר ב-4.11.25 וב-11.11.25 - מה שכמובן משפיע על המועד להגשת הערעור.