8:00 בוקר, עוד 4 שעות אני יוצא לשדה לפסטיבל הפרסום הגדול בעולם, ועוד לא ארזתי בכלל. אני נוסע ל-7 ימים של הרצאות, סדנאות, פאנלים, טקסים, פגישות ומסיבות קוקטייל ואין לי מושג ירוק מה לובשים שם.

בצבא לימדו אותי שכשיש ספק אז אין ספק. תוך 2 דקות המזוודה הכתומה פרוסה ריקה על הרצפה והארון שלי מתחיל להתרוקן. 8 חולצות מחויטות, 8 חולצות קצרות, 8 זוגות מכנסים, 2 זקטים, 3 זוגות נעלים, 16 זוגות גרביים ותחתונים, מחשב נייד, אייפד, אייפוד, אייפון, בלקברי, מצלמה, מצלמת וידאו והמון המון כבלים ומטענים. 2 ספרים, 3 זוגות משקפים, 2 כובעים וצעיף. אין מצב שאין לי over weight.

את הילדים הורדתי אצל סיגלית, את העיתונים הקפאתי לשבוע והכל כבר מוכן ליציאה. נכנסים לרכב, מתניעים, וטופי נובחת לשלום. קיבינימאט, שכחתי לסדר לה פנסיון. מי יקבל אותה עכשיו ואני כבר מאחר לטיסה!? יעל מחייכת, היא כבר רגילה, הפנסיון על ספיד דייל ומחר בבוקר ההסעה למלון עם הבריכה והספא לכלבים (מסתבר שיש דברים כאלה.. תשאלו את יעל) כבר מתואמת. אם כבר הפנסיון עולה כמו לילה בצימר, תעשו טובה ותקלחו אותה לפני שהיא חוזרת...

מגיעים לשער ההמראה בנתב ג, לא לפני שיעל עוצרת בכניסה לנתב ג ושואלת את המאבטח כמה שאלות בערבית... איזה מזל שהחיוך שלה ממיס אותו, בתקופתי היינו עוצרים אותה בצד ומפרקים לה את האוטו רק כדי ללמד אותה לקח..

הגעתי לצ'ק אין, ואפילו לא ממש איחרתי. מר אסף פונה אלי הדיילת הנחמדה, כן אני עונה בחיוך, יש לך over weight של 10 ק ג, מה שמת שם? , "בגדים" עניתי (לך תסביר לה שלקחת את כל הארון ומחסן הגאדג'טים הבייתי). יש לך תיק גב? שאלה, "כן, כמובן"' לקחתי תיק קל כדי שיהיה נוח. תתחיל להעביר . 10 דקות אחרי אני מוצא את עצמי חוזר לימי הצבא עם קיטבג על הגב.

עולים לטיסה. יש קונקשיין דרך מינכן ומשם טיסה קצרה לניס ומונית לקאן. שנים שלא טסתי עם לופטהאנזה, האמת פינוק. מסך vod עם 30 סרטים לבחירה, כוס שמפניה וכסא אקסיט עם מקום לרגליים. מה צריך יותר? הסרט הסתיים, ואני פונה לשירותים. מאז גיל הנעורים אני מכיר את הסיפורים על הזוגות שהולכים לשירותים ביחד, לממש פנטזיה לחוות אורגזמה 22 אלף רגל מעל הים. אף פעם לא הבנתי מה מלהיב בלעשות את זה שם, אבל בטיסה האחרונה לרומא תפסתי בזווית העין זוג חברים יוצא מהשירותים ביחד ויעל הכניסה לי מרפק לצלעות אתה רואה שזה כיף, יא זקן אחד , לך תסביר לה ש-200 נוסעים שרואים אתכם נכנסים ביחד לתא קטן שלפני דקה מישהו נאבק במקרה הטוב עם בחילת הטיסה שלו, לא ממש עושה לי את זה. הפעם ד א התירוץ לא היה עובר כי התאים נמצאים חצי קומה למטה ואף אחד לא רואה והאמת הם יותר גדולים מהשירותים אצלי בבית, מישהו באיירבס חשב על הכל...

נחתנו, אני והקיטבג רצים לצ'ק אין לניס. המטוס פחות כייפי ועוד יותר פחות כיף לשמוע את הטייס מעדכן שיש עיכוב ובגלל שביתת עובדי נמל התעופה בצרפת הוא צריך להעמיס דלק גם לטיסה חזרה ולכן יש בעיה עם המזוודות. ואני חשבתי שהבדיחה הזאת תופסת רק בארץ. במטוס פגשתי את אוראל, קופי מגיתם שזכתה בנסיעה לקאן תודות לסרט שהפיקה לעמותה נגד מכירת ילדים. האמת כל הכבוד לה.

הטייס עושה כמה טלפונים, כמה סידורים והנה אנו סוף סוף ממריאים, הטיסה קצת פחות מהנה, המושב קטן, המעבר צר ואני יכול לחלום על vod. אחרי שעה וחצי ובאיחור של שעה וחצי רואים את קו החוף של ניס בלילה. הנוף מהמם אבל כל מה שאני חולם עליו עכשיו היא מקלחת חמה.

נחתנו, וכצפוי בהרכב חסר. אני הגעתי, אבל ארון הבגדים והגאדג'טים נמצא אי שם בין קו ת"א מינכן - ניס. אחרי שעתיים וחצי בשדה, טפסים בצרפתית, ודיילת עייפה, אני ממשיך אל עבר היעד עייף וחסר מזוודה. תפסתי את המונית הראשונה שראיתי ובצרפתית עילגת עדכנתי את הנהג לגבי כתובת המלון. המונה טס קדימה כמתחרה בריצת מרתון, מאיץ כל שניה. מסתבר שגם ב-200 דולר לילה אתה עדיין רחוק כ-20 דקות הליכה מכיכר הפסטיבל אבל כל מה שמעניין אותי כרגע זו מקלחת חמה ולישון.

עליתי לחדר, פשטתי את הבגדים ונכנסתי להתקלח. 3 שעות אחרי התעוררתי, עדיין במקלחת.זה לא קרה לי מאז הצבא. בכוחות אחרונים הרמתי את עצמי למיטה.

מחר יום חדש, הפסטיבל מתחיל.

נ.ב לזכור לא לנשום אל אף אחד, גם מברשת השיניים שלי אי שם בין מינכן לניס.