היחס נקבע לפי סוג הכיפה ולא לפי טיב הראש שתחתיה

1. דברי הרב לנדו

ההסברים שניתנו בדיעבד אינם משכנעים (צילום: יוטיוב)

"הגזירות הם ממישהו אחר. הרשעים כאן, מה אפשר לעשות? יש רשעים... ומחובשי כיפות סרוגות - שלא פחות מהם. אני מדבר על הכיפות הסרוגות שמחייבים אותם ללכת [לצבא]. אם המדינה שולחת אנשים, חיילים, לשם כבוד המדינה, והורגים אנשים, גם זה מותר? רצח ממש. אז הם מסיתים לרצח. הם עושים מלחמות לא לשם הצלה, רק לשם כבוד המדינה".

דברי הרב דב לנדו, מראשי הציבור החרדי, נגד הציבור הדתי-לאומי בכלל וחייליו בפרט. לאחר הסערה שעוררו הדברים, טענו מקורביו שהוא "לא דיבר על לוחמי הציונות הדתית עצמם. הרב בכלל התייחס לדיון תיאורטי הלכתי על מצב שבו המדינה שולחת חיילים למלחמה לשם כבודה ולא למלחמת קיום". הרב עצמו צוטט כאומר ש"התייחסו לדברים בעיוות ובחוסר הבנה מוחלט".

מפני כבודה של תורה נאמר, כי ההסברים הללו אינם משכנעים (ובסוגריים נוסיף, כי מלחמותיה של ישראל הן ללא ספק מאבקים קיומיים המוגדרים כ"מלחמת מצוה", בה לפי ההלכה אין פטור לאיש). ומדוע אינם משכנעים? משום שהם משקפים בוז עמוק של רבים בציבור החרדי ובהנהגתו כלפי הציבור הדתי-לאומי.

2. פער תהומי בתפיסות עולם

הקונגרס הציוני הראשון. גאולה או כפירה

ביסודו של דבר, עסקינן בפער תהומי בין שתי תפיסות העולם, הקיים מזה כ-150 שנה. הדתיים-לאומיים הם ציוניים, הרואים במדינת ישראל את "ראשית צמיחת גאולתנו". מכאן נובעת השתתפותם המלאה בכל ההיבטים של חייה - מהכנסת ועד הצבא, מהאקדמיה ועד ההיי-טק, מהתרבות ועד התקשורת. באופן טבעי, המשמעות היא להיות חלק מן הציבור בכללותו: לגור איתו, לשרת איתו, לעבוד איתו, לבלות איתו. גם לדתיים-הלאומיים מפריעים חילול שבת בפרהסיה ומסעדות טריפות, אבל הם משלימים איתם כחלק מן החיים המשותפים.

לעומת זאת, החרדים ראו את הציונות כתנועה חילונית ואף כופרת, המורדת באומות ומנסה לבצע משימות שיש להותיר למשיח. רובם אמנם מכירים במדינה, אך רק בדיעבד: היא פה, אז נחרוק שיניים וניטול חלק בהנהגתה. אלא שההכרה הזאת מצטמצמת במקרים רבים לצד הזכויות בלבד: נקבל תקציבים וקצבאות, אבל לא נשרת בצה"ל ולא נתרום את חלקנו הראוי למשק. התוצאה הטבעית היא בידול והסתגרות, ואף התנגדות פעילה לאורחות החיים החילוניים.

3. היחס איננו הדדי

הרב עדין שטיינזלץ. התנגדו משום שהוא היה ציוני (צילום: ויקיפדיה)

היחס ההדדי בין הדתיים-הלאומיים לבין החרדים (ושוב, בהכללה) למעשה איננו הדדי. משפחת הרבנים החרדית טוקצ'ינסקי מפרסמת מזה למעלה מ-120 שנה את "לוח לארץ ישראל" - ריכוז מנהגים חשוב של הציבור האשכנזי. יום העצמאות כמובן איננו שם, אבל אשתקד נעשתה עוד מחיקה קטנה. כאשר מלאו ללוח 100 שנה, בשנת תשס"ה, צוין במבוא שבין המשתמשים בו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק; בשנה שעברה, במהדורת ה-120, שמו הושמט.

זה לא נעשה במקרה. רבנים ומחברים דתיים-לאומיים מצטטים בכבוד את גדולי הרבנים החרדים; מן העבר השני - חרם מוחלט. לא תמצאו אף אחד מבין עשרות ומאות גדולי התורה הדתיים-לאומיים בספרות החרדית - לא ההלכתית, לא הדרשנית, לא הסיפורית. זו למשל הייתה הסיבה האמיתית להתנגדות החרדית למפעל הש"ס המופלא של הרב עדין שטיינזלץ: הוא היה ציוני. בצד החרדי קובעים את היחס לפי סוג הכיפה ולא לפי טיבו של הראש שתחתיה.

לעיתים יש אפילו נכונות לעוות את ההיסטוריה: בעיתון "משפחה", המתון-יחסית, נכתב לפני מספר שנים על "שלמה גורן שהתיר לאח ולאחות להתחתן". הכוונה הייתה כמובן לרב שלמה גורן, שטיהר את חנוך לנגר ומרים לנגר מחשש ממזרות ואפשר להם להתחתן; אבל העיתון יצר את הרושם כאילו ההיתר היה זה לזו.

4. אנחנו מוכיחים את טעותם

דיון בבג"ץ בהשתמטות החרדים. ההרכב הכי גרוע מבחינתם (צילום: לע"מ, הרשות השופטת)

חמישה שופטים דנים בעתירות נגד השתמטות החרדים: נעם סולברג, דפנה ברק-ארז, דוד מינץ, יעל וילנר ועופר גרוסקופף. זהו ההרכב הגרוע ביותר לחרדים, דווקא בגלל שיושבים בו שלושת השופטים הדתיים-לאומיים, כי הם יודעים היטב שאפשר לשלב תורה וצבא. באחד הדיונים התייחסה וילנר לחיילי מילואים המשרתים 500 יום; קרוב לוודאי שהיא מכירה כאלה מקרוב. היא וחבריה ודאי גם מכירים היטב משפחות שכולות.

זו הסיבה לכך שנסיון הפוגרום החרדי כוון לעבר סולברג דווקא (ושנבלם ניסיון דומה של פורעים שהיו בדרך לביתו של מינץ), ולא לעבר ברק-ארז וגרוסקופף החילוניים והליברלים. זו הסיבה לכך שיחסם של חלק מהחרדים לדתיים הפך לשנאה, אפילו פיזית: משום שאנחנו מוכיחים את טעותם. אנחנו מוכיחים שאפשר להיות מעורה בחברה ולהישאר שומר מצוות; שאין סתירה בין גדלות בתורה לבין ידע כללי; שאפשר ללמוד ולעבוד במקביל; שהמדינה יכולה לפרוח גם אם אינה מנוהלת על פי ההלכה.

5. החרד"לים ומפלגתם

ישיבת הר המור, מוסד מרכזי של הזרם החרד"לי (צילום: בררה, ויקיפדיה)

בשנים האחרונות גוברת מגמה ההולכת ומטשטשת את ההבדלים בין הדתיים לחרדים, ולא לטובה. אלו הם החר"דלים - החרדים-לאומיים. זהו ציבור שדורש הפרדה מגדרית בצה"ל, ציבור ברוך ילדים, ציבור שלא כל בניו יוצאים לעבודה לאחר הצבא וכאשר הם מקימים משפחות. הם עדיין חובשים כיפות סרוגות, הולכים לישיבות הסדר, משרתים ביחידות קרביות, משלמים מחיר דמים, דבקים בדרכו של הרב קוק - אך בחלק מאורחות חיים דומים יותר לחרדים.

לאורך המאמר הזה אני מקפיד להשתמש בביטוי "דתי-לאומי" ולא "ציוני-דתי", משום שהמותג "ציונות דתית" נגנב בידי מפלגתו של בצלאל סמוטריץ. במקרה הטוב, זוהי מפלגה חר"דלית; ראו את תמיכתה בתקציבי העתק לחינוך החרדי ואת ההיסוסים שלה בנוגע להשתמטות. אבל יותר נכון לומר שהם אינם ציוניים ואינם דתיים: הם לא ציוניים משום שהם אנטי-דמוקרטיים, הם לא דתיים משום שהם מבזים שם שמים, והם לא ציוניים-דתיים משום שהם רחוקים כמטחווי קשת מן המורשת המתונה והמאחדת של זרם זה.

6. שומרי מצוות?

ראו את הלשון האלימה של הפשקווילים (צילום: פשקווילים מהרחוב החרדי)

מילה אחרונה - על החרדים. יש הרבה מאוד מה לכבד במגזר הזה. לפני כמה שנים הייתי בליל חנוכה בירושלים ויצאתי לטייל בשכונות גאולה ומאה שערים. באחת משלוחותיה של ישיבת מיר, בשעה 21:30, בית המדרש היה גדוש ואי-אפשר היה לפספס את הניגון העתיק של לימוד הגמרא. פעם אחרת נכנסתי לבית המדרש של תולדות אהרון, האנטי-ציוניים הקיצוניים ביותר. גבר צעיר קידם את פני בברכה וסיפר לי, כמשיח לפי תומו וללא כל טרוניה, על חייה הצנועים עד כדי דלות של משפחתו. יש בציבור החרדי גילויים מרשימים של גמילות חסדים ועזרה הדדית.

לצד זאת, לא מעטים בציבור החרדי - ומדובר במיוחד דווקא במנהיגיו, הן רבנים והן פוליטיקאים - לוקים באלימות מילולית וגופנית קשה. ראו את הסגנון של הפאשקווילים (כרזות הקיר), ולא רק כלפי המדינה והחילוניים אלא גם כלפי פנים. ראו את ההשחתה של רכוש ציבורי במאות מיליונים בתוואי הרכבת הקלה בירושלים. ראו את הסחיטה הבלתי-פוסקת של תקציבי מדינה. וכמובן, ראו את ההשתמטות בשעתה הבטחונית הקשה ביותר של ישראל.

הכינוי "חרדים" הוא קיצור של "החרדים לדבר ה'". הוא מרמז לכך שמדובר במי שמדקדקים במיוחד בקיום התורה ומצוותיה. אבל מי שמלבין פנים ברבים, מי שגוזל כספי ציבור, מי שאינו יוצא למלחמת מצווה, מי שהתנהגותו עלולה להגיע לכדי חילול השם - אינו חרדי ואינו שומר מצוות.