בתחילת המלחמה הצהיר הרמטכ"ל, כי המערכה שעומדת להתרחש "תחזיר את לבנון עשרים שנים לאחור". לפי דיווחי העיתונים בימים האחרונים נראה, כי דווקא ישראל היא זו שחוזרת כמה שנים לאחור. לפחות מהבחינה של ניהול המדיניות הכלכלית.

מערכת הביטחון כבר זכתה לקבל כשני מיליארד שקל בעקבות המלחמה, וכעת היא דורשת חמישה מיליארד שקל נוספים בתקציב של השנה הבאה. שאר השרים מבינים גם הם את חולשתם של הנושאים בהנהגת המדינה, וכעת הדרישות לתוספת תקציב ב-2007 נאמדות ב-20 מיליארד שקל. בהנחה שרוב דרישות התקציב הן לא יותר מגחמות פופוליסטיות, דווקא דרישות התקציב של משרד הביטחון הן מקוממות במיוחד.

מערכת הביטחון טוענת בימים האחרונים, כי המחסור בתקציבים הוא זה שגרם לכמה מהתקלות במהלך המלחמה שעל כמה מהן נמנו מחסור חמור בציוד, מזון (!!!) ודברים אלמנטריים נוספים.

רוב הציבור ששומע את הטענות מתחיל לפקפק בנחיצותו של הקיצוץ בתקציב הביטחון, ומי יהיה האמיץ שיוותר על בטחונו בשביל כמה שקלים?

על מנת לנסות ולהשתמש בכמה שפחות מונחים דמגוגיים, החלטנו לנסות ולדלות כמה נתונים על תקציב הביטחון מתוך האתר של משרד האוצר. נחסוך לכם את הטרחה. חוץ מ"התפתחות ביצוע תקציב הגמלאות של משרתי הקבע" ו "התפלגות מימוש קרן הפיקדון" לא תמצאו כלום.

דהיינו, "חור שחור".

חוץ מכמה יחידי סגולה, אף אחד במדינה אינו יודע כיצד מחולק התקציב, מה השימוש של כל שקל מתוך 45 מיליארד השקלים ומי מחליט על החלוקה. כל ניסיון שנעשה במהלך השנים האחרונות להבין את השימושים שעושה מערכת הביטחון בכספים נהדף על ידי המערכת, בטענה שהיא אינה יכולה לחשוף את חלוקת התקציבים מטעמים ביטחוניים. אפילו ונניח שטענה זו נכונה, היא בוודאי אינה יכולה להסתיר את העובדה שמחסור באפודים, פנסים, מזון ומים וכו' קשור יותר בניהול תקציב לקוי מאשר בהיקף תקציב כולל.

הטענה מקוממת, גם לאור העובדה שההוצאה הביטחונית בעשר השנים האחרונות עלתה מ-16.4% ל-18% מהתקציב.

יתכן שחלוקה של תקציב הביטחון, או חלקה לפחות צריכה להישאר חסויה, אולם היא צריכה להיות מפוקחת על ידי גורמים כלכלים מקצועיים כדי שאלו יתנו את דעתם על הכלכליות של כל תקציב, אגף ביטחוני וכו'.

במקביל, ניתן למצוא מידה רבה של צדק בעמדותיהם של "מורדי העבודה" החדשים, שמתנגדים לקיצוץ בתקציב לטובת תקציב הביטחון, מאחר ובכך משתנים סדרי העדיפויות שנקבעו עם הקמת הממשלה.

הסיבה העיקרית שבגללה חשוב שרמת החוב הכולל של ישראל תרד היא שיהיה ביכולתו של האוצר לנקוט בפעולה אנטי מחזורית, כל אימת שהמדינה המיוחדת שלנו נקלעת למצב חירום.

בחודש האחרון כתבתי כמה פעמים על כך שאת המערכה האחרונה ניתן יהיה לממן מעודפים שהצטברו בקופת המדינה, ולכן לא ברור מדוע נחוץ כעת לקצץ בתקציב. מה גם, שהולך ומתברר, כי לפחות הנזקים הישירים של המלחמה הם קטנים ממה שהעריכו.

אל להם לקברניטי המדינה לשנות כעת את סדרי העדיפויות שנקבעו בעת שכוננה בשל המלחמה. הנושא החברתי - לא רק שאסור שיירד מסדר היום, אלא אף ראוי להעמידו בראש הסולם. מי שתוהה לגבי מה ש"דוחף" את תושבי הצפון להגזים בהערכת נזקיהם, ראוי שיבין כי לראשונה מזה שנים, תושבי האזורים האלו זוכים לתשומת לב מצד הרשויות וזו ניתנת בנסיבות טרגיות.

הנושא שראוי להעמידו בראש סולם העדיפויות הינו החינוך.

מזה כשש שנים ההוצאה הלאומית לחינוך בישראל נמצאת כמעט באותה רמה מזה כשש שנים. מאחר וכלכלת ישראל נשענת ברובה על יצוא ידע, בין אם זה מיכון או בין אם זה טכנולוגיה, הדרך היחידה לשמר את מגמת השיפור בישראל היא להגדיל באופן משמעותי את תקציב החינוך למרות שההוצאה הלאומית על חינוך בישראל היא מהגבוהות בעולם (מה שמחייב כנראה רפורמה גם במשרד החינוך). רק כך תצליח ישראל לשמור על מעמדה כמעצמה טכנולוגית ובכך למנוע את התופעה הרעה של בריחת מוחות.

תמיד יש מקום לאופטימיות, אולם במדינה שבה שר המשפטים מואשם במעשה מגונה, הנשיא נחשד באונס (!!!) וחלוץ מכבי חיפה אומר לאחר תיקו עם ליברפול - "קרענו להם את הצורה", לא נתפלא אם דרישותיו של משרד הביטחון יזכה לתוספת תקציבית, מה שיחזיר אותנו עשרים שנים לאחור.