במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

• הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.

מעטים הם המקרים שבהם מאבק משפטי בין עורכי דין למדינה מגיע עד לפתחו של בית המשפט העליון, כשהשאלה אינה עוסקת בחפות או באשמה, אלא בשאלה מי זכאי לכסף שכבר נתפס: הקופה הציבורית או מי שנתן שירותים משפטיים לנאשמים. פסק הדין שניתן באחרונה בתיקים ע"א 4338/22 ובע"א 4350/22 מציב קו ברור וחד בשאלה הרגישה הזו, וקובע כי גם זכותם של עורכי דין לשכר טרחה, חשובה ככל שתהיה, היא פחותה לעומת האינטרס הציבורי שבחילוט כספים שמקורם בעבירה.

הפרשה עצמה החלה שנים קודם לכן, בלב לבה של אחת מחקירות השחיתות החמורות בתחום התשתיות. ביבי כבישים עפר ופיתוח ומנהלה יהודה בוזגלו הואשמו במתן שוחד למנכ"ל נתיבי ישראל, בהיקף של מיליוני שקלים, בתמורה להטבות בפרויקטים ציבוריים ואישור תשלומים חריגים. כתב האישום המקורי ייחס למשיבים גם עבירות של מרמה, רישום כוזב והלבנת הון בהיקפים נרחבים. בד בבד עם ההליך הפלילי, נתפסו נכסים וכספים שונים, ובהם סכום של יותר מ-8 מיליון שקל שנפסק לטובת ביבי כבישים בהליך אזרחי נגד רכבת ישראל.

כבר בשלב מוקדם ביקשה המדינה להבטיח את האפשרות לחלט את הכספים בסיום ההליך הפלילי. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, והכספים הועברו לקרן חילוט שמנוהלת על ידי האפוטרופוס הכללי. כאן נכנסו לתמונה עורכי הדין, ד"ר משה וינברג ושות' ועו"ד אפרים ווגדן, שייצגו את ביבי כבישים בהליך האזרחי המוצלח מול רכבת ישראל. לטענתם, הם זכאים לשכר טרחה בשיעור של 20% מסכום הזכייה - יותר מ-2 מיליון שקל - וזאת מכוח הסכם שכר טרחה שנחתם עם החברה. הבקשה לשחרר את שכר הטרחה מכספי החילוט נדחתה בתחילה, אך בהליך קודם בבית המשפט העליון הוחלט להחזיר את הדיון למחוזי, כדי לבחון חלופות שיפגעו פחות בזכויות עורכי הדין בשלב הזמני. ואכן, בהסכמה, שוחרר לעורכי הדין סכום של 2 מיליון שקל, בכפוף לערבויות משמעותיות, עד לסיום ההליך הפלילי.

עורכי הדין ביקשו ששכר הטרחה ישוחרר מכספי החילוט

אלא שהשלב המכריע הגיע לאחר הכרעת הדין. בוזגלו והחברה הורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון. בהסדר הוסכם על חילוט סופי של רכוש וכספים בשווי של כ-10 מיליון שקל - שווי התועלת שהופקה מן העבירה. במקביל, הוסכם כי סכום של 1.5 מיליון שקל יועבר בנאמנות לסנגור בהליך הפלילי, וישוחרר לבוזגלו עם מתן גזר הדין. על הרקע הזה חזרו עורכי הדין האזרחיים וביקשו כי גם שכר הטרחה שלהם ישוחרר מכספי החילוט הסופיים.

• העלימו מאות מיליוני שקלים - וזה העונש שנגזר עליהם
• המשטרה החרימה מאות אלפי שקלים במזומן, 7 רכבים ו-16 חשבונות בנק
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. נקבע כי לעורכי הדין אין זכות קניינית או מעין קניינית בכספים, וכי גם אם מדובר בזכות מוכרעת במישור החוזי, לא הוצגו נימוקים מיוחדים המצדיקים חריגה מהכלל של חילוט. השופטת ד' מרשק מרום הבהירה כי אין מקום להבחין בין חוב שכר טרחה לבין חובות אחרים של הנאשם. לדבריה, "ככלל, אין די בהם כדי למנוע את חילוט רכושו של הנאשם". על ההחלטה זו הוגש הערעור לבית המשפט העליון, שהציב במרכז הדיון שאלה עקרונית: האם יש להעניק לשכר טרחת עורכי דין מעמד עדיף על פני נושים אחרים, כשמדובר בכספים שמיועדים לחילוט בגין עבירה פלילית.