גם בלי הסכם ממון: בית בקיבוץ יישאר בידי האשה בלבד

כשהזוג עבר להתגורר בקיבוץ, זה לא נראה כמו מהלך שעתיד להסתיים באולמות בית הדין הרבני. הם היו נשואים, שלושה ילדים היו להם, והמעבר למקום סגור ומובחן כמו קיבוץ נתפש בעיני האשה כהמשך טבעי לחייה, אולי אפילו חזרה לשורשים. אלא שכבר אז, כך התברר בדיעבד, היחסים הזוגיים לא היו יציבים. שנים לאחר מכן, לאחר הגירושים, אותה החלטה לרכוש בית בקיבוץ נהפכה למוקד סכסוך משפטי מורכב, שבמרכזו שאלה אחת פשוטה לכאורה: למי שייך הבית?

פסק הדין שניתן בבית הדין הרבני האזורי בחיפה נותן תשובה חד משמעית: הבית יישאר בידי האשה בלבד. זאת אף שמדובר בנכס שנרכש במהלך הנישואים, אף שלא נערך בין הצדדים הסכם ממון, ואף שהמשכנתא נלקחה על שמם של שני בני הזוג. ההכרעה הזו, שמנוגדת לאינטואיציה של רבים, נשענת על בחינה מעמיקה של נסיבות החיים, אופי הקיבוץ, ההתנהלות בפועל של הצדדים, וההצהרות המפורשות של הבעל עצמו במהלך הדרך.

העובדות הבסיסיות לא היו שנויות במחלוקת. בני הזוג נישאו, חיו ביחד בקיבוץ, ובמהלך הנישואים נרכש בית בקיבוץ י'. הבית נרשם על שמה של האשה בלבד, שהיא חברת הקיבוץ, בעוד שהבעל מעולם לא התקבל כחבר. המשכנתא נלקחה על ידי שני בני הזוג, והבעל השתתף בתשלומיה במשך תקופה מוגבלת. לאחר שהיחסים עלו על שרטון, התגרשו הצדדים, וכעת נדרש בית הדין להכריע האם יש לבעל חלק בזכויות בנכס.

טענות הצדדים שיקפו שתי תפישות עולם מנוגדות. הבעל טען כי לפי חוק יחסי ממון, כל נכס שנרכש במהלך הנישואים הוא נכס בר איזון, ללא קשר לרישום הפורמלי. לדבריו, הוא היה שותף מלא להליך רכישת הבית, סייע בתהליך המשכנתא, ואף השתתף בתשלומים. בנוסף, הוא טען כי כספים שהגיעו ממשפחתו שימשו אף הם לצורכי המשפחה, וכי הרישום על שם האשה בלבד היה שיקול טכני שנבע ממעמדה כחברת קיבוץ.

• כך נדחתה תביעה על דירה, כספים והוצאות קבורה
• פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הבית נרכש בתקופה שבה היחסים כבר היו רעועים

מנגד, האשה הציגה תמונה שונה לחלוטין. לדבריה, הבית נרכש ביוזמתה ובמאמציה בלבד, בתקופה שבה היחסים בין בני הזוג כבר היו רעועים והאפשרות לפרידה ריחפה מעליהם. היא הדגישה כי הבעל סירב להיות חבר קיבוץ, אף שניתנו לו הזדמנויות לכך, וכי הקיבוץ עצמו לא הסכים לרשום את הבית על שמו. את עיקר המימון לרכישה, כך היא טענה, קיבלה במתנה מקרובי משפחתה, ואילו ההשתתפות של הבעל בתשלומי המשכנתא היתה זמנית ומוגבלת, ויש לראותה כמעין תשלום עבור מגוריו בבית ולא כביטוי לשותפות קניינית.

הדיון בבית הדין נפרש על פני ישיבות רבות, שבהן נשמעו עדויות מפורטות, כולל עדותה של רכזת הקליטה והצמיחה הדמוגרפית בקיבוץ. העדות הזאת היתה משמעותית במיוחד. היא תיארה כיצד הקיבוץ התנה רכישת נכס בכך שהרוכש יהיה חבר קיבוץ, וכיצד במקרה הזה הוסכם לאפשר לאשה בלבד לרכוש את הבית, בין היתר בשל היותה בת קיבוץ ובשל המצב הזוגי המעורער. לדבריה, כל ההתנהלות מול הקיבוץ נעשתה מול האשה בלבד, והבעל לא היה מעורב בהליך הקבלה או ברכישה עצמה.

אחד המסמכים המרכזיים שעליהם נסמך פסק הדין היה הודעה ששלח הבעל עצמו עוד ב-2017, שבה הוא הצהיר כי אין לו כל זכות בבית וכי הוא מתעקש לערוך הסכם ממון שיקבע שהנכס שייך לאשה בלבד. אף שהסכם שכזה לא נחתם לבסוף באופן פורמלי, בית הדין ייחס להצהרה הזו משקל רב. בפסק הדין נכתב כי כשצד “לא זו בלבד שמסכים לוותר, אלא אף מגדיל לעשות וכותב שהוא מתעקש לערוך הסכם ממון כדי שהדירה תהיה של האשה לבדה”, אין מקום לספק לגבי הכוונה של הצדדים.

• בעלי דירות ניסו לעצור פינו בינוי - זו הסיבה שכשלו
• ניצחון בשרונה: ועדת הערר חתכה את היטל ההשבחה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הפיצוי הענק בוטל: השופטים המליצו - והצדדים הסכימו

הדיינים התייחסו בהרחבה גם לשאלה העקרונית של איזון משאבים. הם ציינו כי אכן, כעניין שבשגרה, בתי הדין הרבניים מקבלים את עקרון איזון המשאבים כמנהג המדינה, גם מעבר ללשונו היבשה של החוק. ואולם המנהג הזה חל רק כשנסיבות המקרה תואמות את ההנחה שבני הזוג התכוונו לשיתוף מלא. במקרה הזה, נכך קבע, הנסיבות מלמדות אחרת. הרישום על שם האשה בלבד, הסירוב של הבעל להיות חבר קיבוץ, הצהרותיו המפורשות, והעובדה שהקיבוץ עצמו לא היה מוכן לראות בו שותף בנכס, כל אלה יוצרים תמונה ברורה שלפיה הבית לא נועד להיות משותף.

חתימה על שותפות מתמשכת עם הקיבוץ עצמו

בהקשר הזה הדגיש בית הדין את הייחודיות של נכס בקיבוץ. לא מדובר בדירה בעיר, שנמכרת בין מוכר לקונה ללא כל השלכה עתידית. רכישת בית בקיבוץ כרוכה, לדבריהם, גם בחתימה על שותפות מתמשכת עם הקיבוץ עצמו, שאינו מעוניין בכל אדם כשותף מלא. לכן, כך נקבע, לא מדובר על מקרה רגיל שבו ניתן להחיל אוטומטית את הנוהג של איזון המשאבים. “אפשר לומר שלא יהיה פה את מנהג המדינה הרגיל”, נכתב בפסק הדין שפורסם, “המורה כי למרות הרישום על שם בן זוג אחד לבדו, הדבר נכלל באיזון המשאבים”.

גם סוגיית המשכנתא לא שינתה את התוצאה. בית הדין קבע כי עצם העובדה שהבעל היה לווה משותף וסייע בקבלת ההלוואה, לא הופכת אותו לבעלים של הנכס. בפסק הדין הושווה הדבר למצב שבו אדם מסייע לקרוב משפחה או לבן זוג בהיבטים טכניים או פיננסיים של רכישת דירה, מבלי שהסיוע מקנה לו זכויות קנייניות. יתרה מכך, הדיינים קבעו כי תשלומי המשכנתא ששילם הבעל במהלך חיי הנישואים ממילא נמצאים תחת חובתו החוקית וההלכתית להשתתף במדור ובמזונות אשתו וילדיו, ולכן לא ניתן לראות בהם השקעה שמזכה בהחזר.

בסופו של דבר, פסק הדין קובע בצורה הכי ברורה כי, “הדירה בקיבוץ י' שייכת לאשה לבדה, ואינה נכללת באיזון המשאבים”. עוד נקבע כי האשה אינה חייבת להשיב לבעל כספים בגין תשלומי המשכנתא שבהם הוא השתתף. ההכרעה ניתנה לאחר בחינה ארוכה ומפורטת של הראיות, והיא מדגישה כי גם בהיעדר הסכם ממון פורמלי, ייתכנו מקרים שבהם נכס שנרכש במהלך הנישואים לא ייחשב משותף.

עו"ד אוהד הופמן, שותף במשרד הופמן & פרידנברג המתמחה בענייני משפחה וירושה מסביר כי, "רכישת נכס במהלך הנישואים אינה מבטיחה בהכרח שיתוף קנייני. גם בהיעדר הסכם ממון מפורש, ניתן להוכיח כוונה אחרת באמצעות נסיבות החיים, התנהלות הצדדים וההבנות שנוצרו ביניהם בזמן אמת. במיוחד בנכסים ייחודיים כמו בתי קיבוץ, שבהם שאלת החברות והרישום אינה טכנית בלבד אלא מהותית, בתי הדין נכונים לסטות מברירת המחדל של איזון המשאבים. לצד זאת, פסק הדין מהווה תזכורת לכך ששיתוף במשכנתא או בתשלומים שוטפים אינו בהכרח 'כרטיס כניסה' לבעלות, וכי תשלומים שבוצעו במהלך החיים המשותפים עשויים להיחשב חלק מחובות המדור והמזונות. עבור בני זוג המצויים בתהליכי רכישה או פרידה, מדובר בהחלטה שמחדדת את החשיבות של בהירות והסדרה מראש, וממחישה כי בתי המשפט וההלכה בוחנים לא רק את הרישום הפורמלי, אלא את הכוונה האמיתית שעמדה מאחורי העסקה".

האם כל בית שנרכש במהלך הנישואים נחשב אוטומטית רכוש משותף?
לא בהכרח. זו נקודת המפתח בפסק הדין. הכלל הבסיסי אכן אומר שנכסים שנרכשו במהלך הנישואים אמורים להתחלק בין בני הזוג, אבל יש חריגים. במקרה הזה בית הדין קבע שהנסיבות היו חריגות וברורות מספיק כדי לקבוע שהבית לא נועד להיות משותף, למרות מועד הרכישה.

למה העובדה שהבית נמצא בקיבוץ חשובה כל כך להכרעה?
מכיוון שקיבוץ הוא לא עוד שכונה. בקיבוץ יש תנאי קבלה, חברות באגודה, והקיבוץ עצמו שותף במובן מסוים לעסקה. כאן הקיבוץ הסכים למכור את הבית רק לאשה, כחברת קיבוץ, ולא היה מוכן לראות בבעל שותף. זה שיקול שלא קיים כשמדובר בדירה בעיר.

אם הבעל חתם על המשכנתא, איך זה לא נותן לו זכויות בבית?
חתימה על משכנתא משמעותה התחייבות להחזיר הלוואה, לא בהכרח בעלות על הנכס. בית הדין קבע שייתכן מצב שבו אדם עוזר לבן זוגו לקבל מימון, בלי שזה הופך אותו לבעלים של הבית עצמו.

ומה לגבי זה שהוא שילם חלק מהמשכנתא בפועל?
גם כאן בית הדין עשה הבחנה ברורה. התשלומים שולמו בזמן שהמשפחה חיה בבית, ולכן נחשבו חלק מהחובה של הבעל להשתתף בדמי מדור של אשתו וילדיו. כלומר תשלום על מגורים - לא השקעה שמקנה זכויות קנייניות.

האם העובדה שלא נחתם הסכם ממון לא היתה אמורה לעבוד נגד האשה?
בדרך כלל כן, אבל לא במקרה הזה. בית הדין קבע שדווקא ההתכתבויות וההתנהלות בפועל הראו כוונה ברורה: הבעל עצמו כתב שהוא מוותר על זכויות בבית ואף רצה לעגן זאת בהסכם ממון. לכן, גם בלי מסמך רשמי חתום, הכוונה היתה ברורה.

אם הבית היה רשום על שם שני בני הזוג, התוצאה היתה שונה?
קרוב לוודאי שכן. הרישום הוא לא חזות הכל, אבל הוא כן נקודת מוצא משמעותית. כאן הרישום החד-משמעי על שם האשה בלבד חיזק מאוד את המסקנה שהנכס לא היה משותף.