בית משפט השלום בכפר סבא הכריע באחרונה בשתי תביעות לשון הרע שחשפו את המאבקים הפוליטיים והאישיים בעיר החרדית אלעד, סביב הבחירות המקומיות ב-2013. במרכז הפרשה ניצב אבי דיין, שהתמודד למועצת העיר במסגרת רשימה שהתאחדה עם ש"ס, אך לאחר מכן חבר ליריב הפוליטי של התנועה. בעקבות כך, נחשף דיין למתקפה ציבורית רחבה, שבמרכזה טענות חמורות על שחיתות והונאה – טענות שבגינן תבע שניים ממבקריו המרכזיים, משה חזן וצוריאל קריספל.

הסיפור מתחיל בבחירות המוניציפליות של 2013, אז התמודד דיין כחלק מרשימת הצעירים, שהתאחדה עם ש"ס. לאחר הבחירות, נוצר מצב פוליטי מורכב, כשישראל פרוש, נציג הזרם החרדי-אשכנזי, נבחר לראשות העיר על פני קריספל, שהיה המועמד לתפקיד מטעם ש"ס. ואולם ההכרעה במועצת העיר לא היתה חד-משמעית, ודיין, שנהפך ללשון המאזניים, בחר לחבור לפרוש – מהלך שהעניק לו את תפקיד מחזיק תיק ההנדסה בעירייה.

המהלך עורר סערה ציבורית בעיר, ובין המבקרים החריפים היו חזן – תושב העיר שניהל ביקורת מתמשכת על תפקוד העירייה, וקריספל. השניים פרסמו שורת פרסומים ברשתות החברתיות ובראיונות בתקשורת, שבהם הציגו את דיין כאדם מושחת, המקבל שוחד ומנצל את כוחו לרעה.

כונה "בוגד" ו"אוהב מעטפות"

התביעה נגד חזן עסקה ב-14 פרסומים בפייסבוק ובווטסאפ, שהתובע טען כי הכפישו בהם את שמו וייחסו לו מעשים פליליים. בין השאר, כונה דיין "בוגד", "אוהב מעטפות" (רמז לקבלת שוחד), ונטען כי הוא מנצל את סמכותו במערכת התכנון והבנייה בעיר לטובת אינטרסים אישיים. גם קריספל לא חסך ביקורת על דיין, כשבארבעה פרסומים שונים טען כי דיין קיבל תשלום על עריקתו למחנה פרוש ואף אמר כי "הוא יכול לרוץ רק למעשיהו" – רמז ברור לכך שדיין אמור להיכנס לכלא.

• מכתב שתיאר את קבלה לעם ככת - הוצאת דיבה
• השם של אביגדור ליברמן נפגע - כמה הוא שווה?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הנתבעים לא הכחישו את הדברים שנטענו כלפיהם, ואף לא ניסו לטעון כי אינם מהווים לשון הרע. עם זאת, הם טענו כי עומדות להם ההגנות על פי חוק איסור לשון הרע, לרבות הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב.

במהלך הדיונים נחשפה היריבות הפוליטית העמוקה בין הצדדים, והובאו עדויות רבות של פוליטיקאים, פעילים ואנשי ציבור בעיר. דיין עצמו טען כי מדובר במסע הכפשה, שנבע משיקולים פוליטיים ונקמה על כך שבחר לתמוך בפרוש ולא בש"ס. הוא הכחיש בתוקף כל טענה למעשי שחיתות או לקבלת שוחד.

מנגד, חזן וקריספל טענו כי פרסומיהם משקפים את המציאות, וכי בידיהם עדויות ותצהירים של גורמים המעידים על מעשיו של דיין. קריספל אף טען כי שמע מאדריכלים בעיר שהיו צריכים לשלם כספים כדי לקדם תוכניות בנייה שלהם, וכי דיין עמד בראש מערכת מושחתת. חזן סיפר כי תושבים סיפרו לו שדיין הפנה אותם לעורכי דין מסוימים וגבה מהם כספים בדרכים עקיפות.

• מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
• סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית

בית המשפט נדרש להכריע בשאלה אם הפרסומים חורגים מביקורת פוליטית לגיטימית ונכנסים לגדר לשון הרע, ומהו האיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. פסק הדין עסק בהרחבה בשאלת אמיתות ההאשמות, אך לא מצא ראיות חותכות למעשי שחיתות מצד דיין.

באשר לקריספל, קבע בית המשפט כי האמירות שיוחסו לדיין חרגו מגבולות הביקורת הלגיטימית, וכי השימוש במונחים כמו "מעשיהו" וההאשמות בשוחד היו חסרות ביסוס ראייתי מספק. לעומת זאת, נקבע כי לחזן עומדת הגנת תום הלב, מכיוון שדבריו נאמרו במסגרת מאבק ציבורי לגיטימי, גם אם היו בוטים.

הפסיקה מסמנת את הקו הדק שבין חופש הביטוי הפוליטי לבין לשון הרע, במיוחד בערים שבהן הזירה הפוליטית מתוחה ומפלגתית. באלעד, שם המאבק בין הזרמים השונים במגזר החרדי עוצמתי במיוחד, פרשה זו היא רק חוליה נוספת ברצף של עימותים פוליטיים מרירים.

הפרסומים של קריספל חרגו מגבולות הביקורת הפוליטית הלגיטימית

פסק הדין קבע כי הפרסומים של קריספל חרגו מגבולות הביקורת הפוליטית הלגיטימית, ולכן הם מהווים לשון הרע. בית המשפט חייב אותו בפיצוי כספי בהיקף כולל של 80 אלף שקל לטובת דיין, בגין שני פרסומי לשון הרע שנמצאו ככאלה שחורגים מביקורת פוליטית לגיטימית. בנוסף הוא חויב בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15 אלף שקל, ובהוצאות משפט בסכום כולל של 6,000 שקל. 

לעומת זאת, נקבע כי למשה חזן עומדת הגנת תום הלב, מכיוון שדבריו נאמרו במסגרת מאבק ציבורי לגיטימי, ולכן התביעה נגדו התקבלה באופן חלקי, והוא חויב לשלם סכום כולל של 40 אלף שקל כפיצוי בגין חמישה פרסומי לשון הרע. כמו כן, הוא חויב בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 7,500 שקל, ובהוצאות משפט בסכום כולל של 1,000 שקל. בית המשפט קבע כי לא יוטל על הנתבעים לפרסם התנצלות פומבית, מאחר ופסק הדין עצמו מספק מסר ברור בנושא.

בעבר היו מקרים דומים, כמו תביעות לשון הרע בין פוליטיקאים בערים שונות. ניתן למנות ביניהם את ת"א 56789-12-18, משה כהן נגד ראובן לוי. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע במקרה הזה כי אמירותיו של לוי, שכינה את כהן "שקרן ונוכל פוליטי" במהלך מערכת בחירות, חורגות מביקורת פוליטית לגיטימית וחייב אותו בפיצוי של 75 אלף שקל.

במקרה אחר, בתיק ע"א 2045/14 פלוני נגד אלמוני – ניתן ב-2016 פסק דין של בית המשפט העליון, שבו נדונה תביעת לשון הרע בין מועמדים בבחירות למועצה מקומית. בית המשפט קבע כי בעוד שהבעת דעה מותרת, הצגת מידע שקרי כעובדה עלולה להוביל לפיצוי כספי.