חופש הביטוי: זכות עילאית ותנאי למימוש רוב החירויות האחרות
חופש הביטוי אינו מעוגן בישראל בחקיקה, אלא מבוסס על פסק דינו של השופט שמעון אגרנט בשנת 1953 בפרשת "קול העם"
חופש הביטוי - אולי הזכות הבסיסית ביותר בדמוקרטיה, שבלעדיה לא תיתכן דמוקרטיה - אינו מוגן בישראל בחקיקה. 78 שנים אחרי הקמת המדינה, הבסיס המשפטי של חופש הביטוי עודנו נטוע בפסק דינו של בג"ץ משנת 1953 בפרשת "קול העם".
במארס 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה, ולפיה ישראל תהיה מוכנה להעמיד לרשותה של ארה"ב 200,000 חיילים במקרה של מלחמה עם בריה"מ. "קול העם", בטאונה של המפלגה הקומוניסטית, הגיב: "נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן-גוריון המספסרת בדם הנוער הישראלי".
"אל-אתיחאד", בטאונה בערבית של המפלגה, חזר על המסר בצורה בוטה יותר: הממשלה מדרדרת את ישראל "למוות בשירות האימפריאליזם המגישים אותה כבשר למכונת מלחמתם, ואילו המונים אלה אינם רוצים בגורל זה והם יוכיחו את סירובם". דוד בן-גוריון הכחיש את הפרסום ב"הארץ".
שר הפנים, ישראל רוקח, הורה להפסיק את הוצאת שני העיתונים - את "קול העם" לעשרה ימים ואת "אל-אתיחאד" ל-15 יום. הוא השתמש בסמכות מימי המנדט הבריטי, שאפשרה לו לעשות זאת "אם מתפרסם בעיתון דבר העלול, לדעתו של שר הפנים, לסכן את שלום הציבור". שני העיתונים פנו לבג"ץ, אשר קיבל את העתירות בפסק דין שכתב שמעון אגרנט בהסכמת יואל זוסמן ומשה לנדוי - כולם לימים נשיאי בית המשפט.
אחד החשובים ביותר אי פעם
זהו אחד מפסקי הדין החשובים ביותר בתולדות בית המשפט העליון - סבור הנשיא בדימוס אהרון ברק. "הונח בו בסיס רחב להגנה על חופש הביטוי בישראל. על בסיס זה נבנתה במשך השנים המסורת של חופש הביטוי. מסורת זו מקיפה לא רק את חופש העיתונות, אלא גם את החופש של כל אדם להפיץ מידע, לקבלו ולחשוף אותו. כמו כן נגזר ממנה חופש ההפגנה והתהלוכה.
"שנית, פסק הדין עמד על הקשר ההדוק שבין חופש הביטוי למשטר הדמוקרטי... קשר זה מאפשר לשאוב מהאופי הדמוקרטי של המדינה עקרונות יסוד כגון הפרדת רשויות, טוהר השיפוט, שלטון החוק ועצמאות השפיטה. אלה הם ערכים שחיוניים לקיומה של הדמוקרטיה ושאמורים להנחות את רשויות השלטון בפעולתן. בעניין 'קול העם' בוסס התפקיד החשוב של בית המשפט לוודא שכך יהיה במסגרת הביקורת השיפוטית שהוא מעביר".
השאלה שבמרכז פסק הדין הייתה הפעלת סמכותו של השר. אגרנט קבע, כי הזכות לחופש ביטוי היא "זכות עילאית" ותנאי מוקדם למימושן של רוב החירויות האחרות. הוא נחוץ לשם חיפוש האמת, הבטחת המשטר הדמוקרטי וההגשמה העצמית של האדם.
כמו כל הזכויות, גם חופש הביטוי הוא יחסי ואפשר להגבילו מטעמים שונים, ובהם שלום הציבור. פקודת העיתונות, עליה התבסס רוקח, מאפשרת כאמור הגבלה כזאת אם הפרסום "עלול" (במקור האנגלי: likely) לסכן את שלום הציבור. אגרנט קבע, כי יש לפרש מושג זה כסיכון קרוב לוודאי, וכי תנאי זה לא התקיים בשני הפרסומים הנדונים - ולכן צו הסגירה בוטל.
מה נגזר מהאופי הדמוקרטי של המדינה
אגרנט הסביר, "שאת המשפט של עם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומית שלו" - ובמקרה של ישראל: מערכת החוקים והכרזת העצמאות. מהם הוא הסיק את ההכרה בזכות לחופש ביטוי בישראל. לדברי ברק, יש כאן קביעה מתודולוגית חשובה ביותר:
"הפסיקה שבאה לאחר מכן המשיכה בקו שיטתי זה. מהאופי הדמוקרטי של המדינה הסיקו בתי המשפט ערכים כמו שוויון, צדק ומוסר; מטרות חברתיות כמו עצם קיום המדינה, הפרדת רשויות, טוהר השיפוט, שלום הציבור וביטחון; אמות מידה כמו תום לב, צדק טבעי, הגינות, סבירות והעדר ניגוד עניינים; וכן זכויות אדם כחופש הפולחן, חופש העיסוק וכבוד האדם".
בפרשת "קול העם" התנגשו חופש הביטוי ושלום הציבור - שניהם עקרונות יסוד. האיזון ביניהם, הסביר אגרנט, הוא עקרוני ומחייב מתן משקל לעקרונות המתנגשים. התוצאה היא "נוסחת איזון עקרונית", גישה אשר בשנים הבאות שימשה את בית המשפט העליון בהתנגשות בין עקרונות יסוד אחרים.
"הגישה של השופט אגרנט בפרשת 'קול העם' באשר לתפקידו של השופט בחיי האומה היא דינמית", מוסיף ברק. "על פיה, השופט הוא פרשן מוסמך של אורחות החיים של האומה ושל הפיכתן למערכת של כללי התנהגות. זהו תפקיד הצהרתי ומהותי גם יחד. הוא מבטא את קול העם העולה ממעמקי הווייתו הלאומית. ביטוי לכל אלה נתן השופט אגרנט בפרשת 'קול העם', ממנה עולה דמותו של השופט שמעון אגרנט בתור שופט דגול, המבטא את קולו של העם".
לעיון נוסף: אהרון ברק, "פרשת 'קול העם' וקולו של העם", 75 שנות עצמאות במשפט (הרשות השופטת ונבו), עמ' 28-25.
