זייפה את חתימת בעלה על הסכם גירושים - ותשלם ביוקר
בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה קבע כי אשה הוסיפה בכתב ידה תוספת להסכם שלום בית, זייפה את חתימת בעלה לצדה, וניסתה לאכוף את ההסכם עם התוספת. ואז, כשנתפסה, היא שינתה כיוון ב-180 מעלות וטענה שההסכם כולו לא תקף. בית המשפט לא קנה את זה, ואף הטיל עליה
לשלם הוצאות משפט של 75 אלף שקל
סיפור גירושים סוער עם עלילת זיוף ותפניות דרמטיות, הגיע לסיומו בפסק דין חריף של השופטת אפרת ונקרט בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. בני הזוג, הורים לשלושה ילדים, נישאו ובמהלך נישואיהם חוו משבר זוגי חמור, שכלל טענות לקשר רומנטי מחוץ לנישואים מצד האשה. בעקבות המשבר, חתמו השניים ב-2015 על הסכם שלום בית לחלופין גירושים - הסכם בן שישה עמודים שנוסח בעזרת עורכי דין, אך מעולם לא אושר בבית המשפט כנדרש בחוק יחסי ממון. מדובר בסוג של הסכם ממון בין בני זוג, שנחתם בדרך כלל בעיצומו של משבר זוגי. הרעיון הוא לכסות שני תרחישים אפשריים במסמך אחד: מה יקרה אם בני הזוג מצליחים לשקם את הזוגיות, ומה יקרה אם לא ובסוף מתגרשים.
הבעיה התחילה כשהתגלה שבסעיף 23 להסכם המודפס הוספה הערה בכתב יד, ולצדה חתימות שנטען כי הן של שני הצדדים. ההערה קבעה שזכויות הפנסיה של האשה עד גיל 64 מוחרגות מאיזון רכושי עתידי - הטבה כספית משמעותית שלא הופיעה בהסכם המקורי.
הבעל טען שמעולם לא חתם על התוספת הזו, ושהחתימה ליד ההערה אינה שלו. בית המשפט מינה מומחית להשוואת כתבי יד, הגרפולוגית קרן רווה, שהגיעה למסקנות חד-משמעיות: חתימת הבעל ליד התוספת זויפה על ידי מישהו שהכיר את חתימותיו וניסה לחקות אותן. מעבר לכך, קבעה המומחית כי הדיו של התוספת שונה מהדיו של ההסכם המקורי, ושהתוספת נכתבה לכל היותר שלוש שנים לפני מתן חוות הדעת, כלומר בסביבות 2019, ולא ב-2015 כפי שטענה האשה.
כאן הגיעה התפנית הדרמטית. האשה, שבתביעתה המקורית ביקשה מבית המשפט לאכוף את ההסכם כולל התוספת, שינתה לפתע את עמדתה. בכתב תביעה מתוקן היא טענה שההסכם כולו חסר תוקף מכיוון שהוא לא אושר בבית המשפט, ושהוא נחתם תוך כפייה ולחץ. השופטת ונקרט לא השתכנעה. "בתי המשפט אינם 'תכנית כבקשתך', שאדם מצהיר בהם עובדות שונות לפי נוחותו", היא קבעה, תוך הפניה לפסיקה של בית המשפט העליון בנושא.
בכתב התביעה המתוקן היא טענה בדיוק את ההפך
בית המשפט קבע שחל על האשה "השתק שיפוטי". כלומר שהיא מנועה מלטעון כנגד ההסכם שהיא עצמה הגישה ראשונה תביעה לאכיפתו. השופטת ונקרט ציינה כי האשה טענה טענות עובדתיות סותרות: בכתב התביעה המקורי היא הצהירה שהצדדים פעלו לפי ההסכם וראו אותו כמחייב, ואילו בכתב התביעה המתוקן היא טענה בדיוק את ההפך.
גם את טענות הכפייה והעושק דחה בית המשפט. מעדותה של האשה עצמה עלה שהיא חתמה על ההסכם "בעיניים פקוחות", ואף בניגוד לעצת עורכת הדין שלה. "חתמתי מרצוני, הוא הכריח, היה לחץ פסיכולוגי על החתימה, ואני מרצוני החלטתי וחתמתי", אמרה האשה בדיון. בית המשפט קבע כי ויתוריה נעשו מתוך שיקוליה שלה - רצון לשמור על המשפחה ושלום הבית.
לגבי חוות הדעת של המומחית, ניסתה האשה לקעקע את אמינותה ומקצועיותה, אך ללא הצלחה. השופטת ונקרט ציינה כי טענות האשה נגד המומחית הועלו רק אחרי שהתקבלו ממצאים שלא היו נוחים עבורה, בעוד שבזמן המינוי לא היתה לה שום טענה. בית המשפט אימץ את חוות הדעת במלואה וקבע כי עדותה של האשה היתה "פתלתלה, לא עקבית, מתחמקת ולא אמינה", ושהיא שינתה גרסאות שוב ושוב לגבי מועד חתימת התוספת ונסיבותיה.
בסופו של דבר, השופטת ונקרט קבעה כי ההסכם המקורי מ-2015 תקף ומחייב את שני הצדדים, אף שלא אושר בבית המשפט, בזכות כוח חריג שהוכר בפסיקה כשהוכחו גמירות דעת וקיום ההסכם לאורך זמן. לעומת זאת, התוספת בכתב יד בטלה לחלוטין. זכויות הפנסיה של שני הצדדים כפופות לאיזון משאבים מיום גמלתן. בנוסף, האשה חויבה לשלם לבעלה הוצאות משפט בסכום של 75 אלף שקל.
עו"ד אוהד הופמן, שותף מייסד במשרד הופמן & פרידנברג המתמחה בענייני משפחה וירושה, מסביר כי, "הגם שחוק יחסי ממון מחייב באופן גורף לאשר הסכמי שלום בית ולחלופין גירושים בפני ערכאה שיפוטית כדי שיהיה להם תוקף, הפסיקה מכירה בכך שבהתקיים נסיבות חריגות המלמדות על גמירות דעת וקיום ההסכם לאורך שנים – יש בכך כדי להתגבר על הוראות החוק ולהוביל להכרה בהסכם ולקביעת תוקפו המחייב". לדברי עו"ד הופמן, "פסק הדין עוסק בתובעת שביקשה בהליך אחר לאכוף את ההסכם שנחתם בינה ובין בעלה אך לא אושר כדין, מתוך הצהרה ששניהם פעלו בהתאם להסכם וראו בו כמחייב. בנוסף לכך נמצא כי ההסכם נחתם מרצון חופשי משותף של שני הצדדים, הוא משקף אינטרסים ברורים של מי מהם ושניהם אף פעלו לפיו וקיימו אותו לאורך זמן. בנסיבות שכאלה מבהירה השופטת אפרת ונקרט מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה כי ההסכם תקף ובר אכיפה". עוד הוא הוסיף כי, "בשולי פסק הדין נמצאה התייחסות לתוספת שהוספה בכתב יד ובמהותה שמירה על זכויות של התובעת מפני בעלה, אולם גרפולוגית מומחית שמונתה הגיעה למסקנה כי חתימתו של הנתבע לצד אותה התוספת מזויפת לאחר שנחתמה ע"י אדם שונה, בכלי כתיבה שונה ובמועד סמוך להגשת התביעה. לאור זאת נקבע כי התוספת המזויפת אינה ניתנת לאכיפה וניתן להבין לשער כי הדבר השליך על שיקול דעתו של בית המשפט שגם חייב את התובעת לשלם לבעלה 75 אלף שקל עבור הוצאות המשפט".
