דרשה לבטל הסכם גירושים עקב כפייה - מה פסק ביהמ"ש?
אשה טענה כי חתמה על הסכם גירושים שמנשל אותה מדירת המגורים והרכב תחת לחץ, איומים ומניפולציות מצד בעלה לשעבר. השופטת לירון זרבל-קדשאי דחתה את התביעה לאחר שקבעה כי לא הובאו ראיות משכנעות לכפייה או לעושק, וכי ההסכם נחתם לאחר משא ומתן, הוחלפו טיוטות ואושר
פעמיים בבית המשפט. נקבע כי מתחים ולחצים הם חלק בלתי נפרד מהליך פרידה, ואין בהם כשלעצמם כדי לבטל הסכם שקיבל תוקף של פסק דין
בני זוג שהכירו ב-1996 ונישאו ב-2002, הביאו לעולם שלושה ילדים. לאחר כשני עשורים יחד, נישואיהם עלו על שרטון ובספטמבר 2021 חתמו השניים על הסכם גירושים כולל, שאושר בבית המשפט לענייני משפחה ואחר כך גם בבית הדין הרבני. ההסכם כלל הסדרים בנוגע למשמורת, זמני שהות, מזונות, חלוקת רכוש וזכויות סוציאליות. כמעט שנתיים לאחר מכן, פנתה האשה לבית המשפט בבקשה לבטל את ההסכם, בטענה כי נחתם תחת כפייה ועושק מצד בעלה לשעבר.
האשה טענה כי בתקופת המשבר הופעל עליה לחץ נפשי כבד, מלווה באלימות מילולית, השחרת שמה בפני הילדים וניתוקה ממשפחתה. לדבריה, בעלה לשעבר לא אפשר לה להיוועץ בעורך דין לפני החתימה והכתיב לה תנאים מקפחים, בהם ויתור על חלקה בדירת המגורים, על הרכב ועל זכויות סוציאליות. היא תיארה תחושת בדידות וחוסר אונים, שהובילו אותה להסכים להסדר שפגע בזכויותיה באופן חמור.
הבעל מצדו, הכחיש את הטענות מכל וכל, וטען כי ההסכם הוא פרי משא ומתן ממושך שבו האשה נטלה חלק פעיל. לדבריו, דווקא הוא היה במצב בריאותי קשה לאחר אירועים לבביים, ושני הצדדים החליפו ביניהם טיוטות של ההסכם במשך כחמישה שבועות. הוא ציין כי ההסכם אושר לאחר שהשופטת עברה עם הצדדים סעיף־סעיף ווידאה את הבנתם והסכמתם, ולאחר מכן אושר בשנית בבית הדין הרבני - מה שהיווה הזדמנות נוספת לחזור מההסכמות.
האשה הודתה שלא הופעלה כלפיה אלימות פיזית
בפסק הדין ציינה השופטת לירון זרבל-קדשאי מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה כי הסכמי גירושים מאושרים רק לאחר שבית המשפט מוודא שהצדדים מבינים את משמעותם וחתמו עליהם מרצון חופשי. "על פי הפסיקה קשה לקבל טענה לכפייה כאשר מדובר בהסכם גירושים שאושר על ידי בית המשפט", היא כתבה בפסק הדין שפורסם, והוסיפה כי נטל ההוכחה במקרה כזה גבוה במיוחד. לגבי טענת הכפייה, קבעה השופטת כי לא הובאה כל ראיה ללחץ פסול השולל רצון חופשי. האשה הודתה שלא הופעלה כלפיה אלימות פיזית, והטענות לאיומים התבססו על תמלולי הודעות וואטסאפ שנבחרו באופן חלקי, ללא הצגת ההודעות המקוריות. חלק מהאמירות שיוחסו לבעל, כמו "פשוט לכי" או "את הרוצחת", הוגדרו כקשות, אך לא כאיומים במובן המשפטי. גם האמירה שלא להרבות בדיבור בדיון האישור הובנה כהמלצה למנוע עיכובים, ולא כאיום.
- מתווך יזכה בפיצוי המוסכם אף שלא היה גורם יעיל
- טענו שהובטחו להם דירות משודרגות - ביהמ"ש הכריע
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בנוגע לטענת העושק, השופטת קבעה כי האשה לא הוכיחה מצוקה נפשית קשה או חולשה שכלית/גופנית במועד החתימה, ואף לא הביאה חוות דעת רפואית או ראיות אחרות. להפך, היא מנהלת חשבונות בהכשרתה והחזיקה, לדבר הבעל, קלסר עם כל הדו"חות הפנסיוניים, כך שהיתה מודעת היטב למצב הכלכלי ולזכויות של שני הצדדים. בנוסף, היא עצמה שלחה את טיוטת ההסכם הראשונה, והתקיימו ביניהם כמה סבבים של משא ומתן.
השופטת התייחסה גם לטענות לגבי שווי הדירה, שנמכרה לבעל תמורת 550 אלף שקל. האשה טענה כי שוויה היה 2 מיליון שקל, אך היא הודתה כי לא בוצעה הערכה מקצועית, ושעשתה את ההערכה בדיעבד. הבעל טען כי הצדדים העריכו יחד את שווי הנכס ב-1.7 מיליון שקל, והפחיתו 600 אלף שקל שהוזרמו לכיסוי המשכנתא מהלוואה משפחתית ופיצוי בגין תאונה. השופטת קיבלה את גרסתו וקבעה כי האשה לא ויתרה על חלקה אלא מכרה אותו במחיר מוסכם. גם בנושא איזון המשאבים, בית המשפט לא מצא פגם. ההסכם קבע שכל צד שומר על זכויותיו הסוציאליות, וכי מדובר בהסכמה הדדית. חוות דעת אקטוארית שהוצגה בהליך אמנם הצביעה על פערים, אך השופטת הבהירה כי לא מדובר בזכויות שצריך היה לאזן באופן מיידי, ושאין לתובעת זכות קנויה לפיצוי בגין פערי השתכרות שלא נתבעו מלכתחילה.
אין עילה מבוססת לבטלות ההסכם
לסיום, קבעה השופטת כי מתחים ולחצים הם חלק אינהרנטי ממשא ומתן לקראת גירושים, בייחוד על רקע משברים זוגיים עמוקים, אך אין בהם כשלעצמם כדי לבטל הסכם. "ברי כי אין די בכל אלה כדי לבסס עילה לבטלות הסכם", כתבה השופטת בהכרעת הדין שלה, והדגישה כי נטל ההוכחה במקרה של הסכם שאושר כפסק דין "מכביד ועולה על מאזן ההסתברויות". בית המשפט דחה את התביעה וחייב את האשה לשלם לבעלה לשעבר הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 שקל.
- השתלטו על 110 מ"ר מהשטח המשותף - וכעת יישאו במחיר
- "תחום שלא מכניס בינה מלאכותית למערך הלימודים זה פשע נגד הסטודנטים"
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- הרכב "הגנוב" חנה בחוץ - והתובע הגיע איתו לבית המשפט: פסק...
למה בכלל קשה כל כך לבטל הסכם גירושים שאושר בבית המשפט?
הסכם גירושים הוא לא עוד חוזה רגיל - כדי לקבל תוקף, הוא חייב לעבור אישור של בית המשפט (או בית דין דתי), שבודק באופן אישי עם הצדדים שהם מבינים את תוכנו וחותמים עליו מרצון חופשי. ברגע שניתן לו תוקף של פסק דין, כל ניסיון לבטלו מחייב עמידה בנטל ראיה גבוה במיוחד, משום שיש להגן על סופיות ההסכמים והציפיות של שני הצדדים.
מה ההבדל בין כפייה לעושק בדיני החוזים, וכיצד זה בא לידי ביטוי כאן?
כפייה מתייחסת ללחץ חיצוני פסול, כמו איומים או אלימות, ששולל את הרצון החופשי של הצד לחוזה. עושק, לעומת זאת, עוסק בניצול מצוקה, חולשה או חוסר ניסיון של צד אחד, תוך קביעת תנאים גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. במקרה הזה, האשה טענה לשתי העילות, אך לא הצליחה להוכיח לא איום ממשי ולא ניצול של חולשה קיצונית מצדה.
האם העובדה שהאשה לא הציגה את הודעות הוואטסאפ המקוריות השפיעה על ההכרעה?
בהחלט. השופטת הדגישה כי הצגת תמלולים חלקיים בלבד, במקום ההודעות המקוריות, פוגעת ביכולת לבחון את התמונה המלאה ואף מעוררת חשש להשמטת חלקים רלוונטיים. זה פגע במשקל הראיות של האשה והחליש את טענותיה לגבי איומים ומניפולציות.
כיצד ראה בית המשפט את סוגיית שווי הדירה?
האשה טענה לשווי של כ-2 מיליון שקל, אך הודתה שלא בוצעה בדיקה מקצועית. הבעל טען כי השווי המוסכם היה 1.7 מיליון שקל, שממנו הופחתו 600 אלף שקל שהוזרמו לסילוק המשכנתא מהלוואה משפחתית ופיצוי בגין תאונה. השופטת קיבלה את גרסתו, וקבעה כי מדובר במכירה במחיר שהוסכם - לא בוויתור חד־צדדי.
למה לא התקבלה טענת האשה שהיא לא הבינה את ההשלכות הכלכליות של ההסכם?
משום שהיא מנהלת חשבונות בהכשרתה והחזיקה את כל המסמכים הפנסיוניים של שני הצדדים. השופטת סברה שהיו לה גם הידע וגם הכלים להבין את ההשלכות, ולא הוכח שנמנעה ממנה גישה למידע או לייעוץ משפטי.
לא. לפי החוק, כושר השתכרות אינו נכס שמאזנים אוטומטית. לבית המשפט יש שיקול דעת להחליט אם להתחשב בו בנסיבות מיוחדות, אך כאן האשה כלל לא תבעה פיצוי בגין פערי השתכרות, ולכן רכיב זה בחוות הדעת האקטוארית לא היווה בסיס לביטול ההסכם.
סכסוך גירושים על דירות ונכסים הן דבר רגיל בבתי המשפט לענייני משפחה בישראל, אבל מה קורה במקרה בו בני הזוג הצליחו להגיע להסכמה ביניהם על חלוקת הרכוש ועל כל העניינים הכלכליים ביניהם בהליך היפרדותם, ואף קיבלו את אישור בית המשפט להסכם, ורק אז שוב התגלע הסכסוך ביניהם. האם ניתן לבטל את ההסכם לאחר שקיבל תוקף של בית משפט? תחילתו של הסיפור הזה בבני זוג שהתחתנו בנישואים אזרחיים בפראג ב-2004. הבעל הוא חסר דת ואשתו יהודייה. הבעל הוא משפטן בהשכלתו, עורך דין מ-2001, מ-2019 הוא עובד בתפקיד יועץ משפטי, לאחר שפרש לגמלאות משירותו הצבאי כקצין בצה"ל. אשתו לשעבר, הנתבעת, היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה בהשכלתה, יועצת חינוכית במקצועה. הסובלת מפיברומיאלגיה ואינה עובדת מ-2020 ואף מקבלת קצבת נכות עקב פגיעה בעבודה, לטענתה עקב פוסט טראומה ב-2007. ב-2010 לאחר טיפולים ממושכים במשך שנים נולד לשניים בן, כיום בן 13. במהלך החיים המשותפים ניהלו הצדדים חשבון משותף, והתגוררו בדירה שהזכויות בה נרשמו על שני הצדדים, בחלקים שווים ביניהם. במהלך 17 שנות הנישואים חוו בני הזוג משברים רבים. במרץ 2020 אירע סכסוך בין הצדדים ואפילו הוזמנה משטרה לדירתם. לאחר מכן שכר הבעל עורכת דין שערכה עבורם הסכם ממון. בני הזוג חתמו על הסכם המסדיר את כלל העניינים הכרוכים ביחסיהם, לרבות העניינים הנוגעים ליחסי הממון שביניהם וכן משמורת הקטין, מלבד סוגיית מזונותיו. בסוף אפריל אושר הסכם הממון וקיבל תוקף של פסק דין, בהסכם הממון נקבע שהצדדים "מאמצים את ההסדרים הקבועים בחוק יחסי ממון בין בני זוג, ומסכימים כי הם יחולו על היחסים ביניהם בכפוף לשינויים המוסכמים שייקבעו בהסכם". במסגרת ההסכם נקבע כי "כל הנכסים והזכויות, ללא יוצא מן הכלל, שיצבור כל אחד מהם במהלך חיי הנישואין, למעט דירת המגורים, יהיו רכושם המשותף בחלקים שווים בין בני הזוג. לרבות זכויות פנסיוניות, ביטוחיות, משכורות או הכנסות כלשהן וכן תגמולים בגין עבודה ויגיע כפיים שיצברו על ידי בני הזוג במהלך חיים המשותפים". בנוסף הוסכם ש"ממועד אישור ההסכם, הדירה תעבור לבעלותה המלאה של האשה, ולבעל לא תהיה כל טענה או תביעה או דרישה עתידית ביחס לדירה". הצדדים הצהירו כי הדבר נעשה "מתוך הבנה מוחלטת של מערכת היחסים העכורה ביניהם, ונוכח העובדה כי ייתכן וייפנו להליך גירושין בעתיד".
כך רשות המסים מצליחה לגבות חובות ישנים
בפסק דין שהתקבל באחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, הובהר כי חוב מס בן 20 שנה אינו נעלם מעצמו ואינו מתיישן, אם רשות המסים נקטה מהלך כלשהו לאורך השנים. אף שהנישום טען שלא ידע דבר על החוב, השופט קבע כי פעולות כמו עיקול או שליחת מכתב השאירו את החוב רלוונטי
- ויצרו איפוס למועד ההתיישנות שלו
במאי האחרון פורסם פסק דין יוצא דופן במחוזי חיפה, שבו נדחתה העתירה של בעל עסק בתעשיית הבשר שטען כי חוב מס בסכום כולל של כ-10 מיליון שקל מ-2002-2001 התיישן. שופט המחוזי, אינאס סלאמה, קבע כי חוב מס - גם כזה שנשאר “בשקט” עשרות שנים - יכול להישאר לגבייה במידה שבמהלך השנים נעשו פעולות מצד רשות המסים.
רעיון המקרה פשוט אך מורכב: בעל עסק הוטלו עליו שומות מס משמעותיות ב-2001 (יותר מ-8 מיליון שקל) ו-2002 (כ-800 אלף שקל), בנוסף לקנסות גירעון ועיצומים שנוספו עם הזמן. סך כל החוב הגיע כאמור לכ-10 מיליון שקל. במשך השנים טען בעל העסק כי לא קיבל מכתבים או הודעות על החוב, שהליכי הגבייה הושבתו, ואף שבשלהי 2021, כשניסה לפתוח תיק עוסק מורשה, לא נמסר לו על החוב הקיים. ואולם במאי־יוני 2022, כך נטען, פתאום החל להיתקל במכתבי דרישה ובעיקול בנקאי על חשבונו בסכום של יותר מ-10 מיליון שקל. לטענתו, המחאות ששלח לא כובדו, והוא הופתע לשמוע על קיומו של התחייבות כספית עצומה שלא ידע עליה במשך שנים.
הנישום טען כי מעולם לא נודע לו על החוב לאורך שנים, ומאז 2011 - אז העביר את העניין לעורך דין - לא נקטה רשות המסים יוזמה כלשהי לגבייה. על כן, לטענתו, החוב אמור היה להתיישן. מנגד, פקיד שומה טען כי נעשו פעולות לאורך השנים: הודעות, עיקולים, תביעות חוב בהליך פשיטת רגל - הקו המתמשך של פעולות אלה מונע את קיומה של התיישנות של המקרה. כמו כן, הובעה ביקורת קשה על התנהלות התובע, בטענה שהוא נמנע באופן מתמשך מלקיים את חובותיו.
הנישום קיבל פטור מריבית, הצמדה, עיצומים ופיגורים
השופט סלאמה קיבל את הטענות של רשות המסים וקבע בפסק הדין כי, “אין שבע שנים רצופות שבהן הנישום ישב בחיבוק־ידיים” בלי שננקטו פעולות כלשהן. הוא קבע כי במסגרת הזמן לאורך השנים נוצרה “חזקת איפוס” של מרוץ ההתיישנות - מושג משפטי שבעקבותיו פעולות מצד הנושה ממחזרות את מניין הזמן מחדש. גם נטען כי התובע ידע על השומות לאורך השנים - בעת קביעתן, בעת בקשת הארכת מועד ערעור ב-2011, וגם כשנפתחו הליכי פשיטת רגל ב-2016. אף שמצא השופט כי נגרם עיכוב של שנים בגביית החוב בשל תקלה טכנית במערכת המחשוב של רשות המסים, שמנעה העברת עדכונים לגורמים אנושיים במשך כארבע שנים - הוא פטר את הנישום מתשלום ריבית, הצמדה, עיצומים ותוספות פיגורים שנבעו מאותה תקופה. כלומר החוב נשאר קיים, אך לא ייתוספו עליו עמלות נוספות.
- איך המדינה לוקחת מעל 50% ממחיר הדירה? כי היא יכולה
- איך הצליחו ברשות המסים להכניס 20 מיליארד שקל בשנה ולהציל את הקופה?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המקרה החשוב כאן הוא לא רק גובה החוב או שנותיו, אלא ההבנה שתקופת הזמן לבדה אינה מבטלת חוב מס. מרוץ ההתיישנות, כלומר הזמן שבו הנושה יכול לדרוש את החוב - ניתן לאפס (לחדש) אם לאורך השנים נעשות פעולות מנהליות או משפטיות שמביעות רצון לגבייה. ובמלים אחרות, אם פקיד השומה שולח מכתב דרישה, מטיל עיקול או מבקש צו כינוס נכסים - גם אם מבצע זאת בצורה אטית או חלקית - הפעולה הזו יכולה ללמנוע את התיישנות החוב. זהו עיקרון חשוב במיוחד בנושאי מסים, שכן לפי מקורות משפטיים, תקופת ההתיישנות הכללית לפי חוק ההתיישנות היא שבע שנים לתביעות רגילות. ואולם כשמדובר בחובות מס, המערכת המשפטית נוטה לאפשר מרחב פעולה רחב יותר לנושה, מתוך ראייה שפקיד השומה חייב להיות “סופר אקטיבי” בגבייה.
השתלטו על 110 מ"ר מהשטח המשותף - וכעת יישאו במחיר
סכסוך שכנים בשכונת גילה בירושלים הגיע לסיומו כשהשופט איתן כהן קיבל את תביעת הדיירים נגד בעלת דירה וחתנה שבנו יחידות דיור להשכרה על שטח משותף, לאחר שקיבלו אישור תכנוני מהעירייה - אך לא קיבלו אישור משאר הדיירים. בית המשפט קבע כי העובדה שהתביעה הוגשה במקביל
לקידום פרויקט תמ״א 38 אינה שוללת את זכותם של הדיירים להגן על רכושם, והורה לנתבעים להרוס את כל מה שנבנה
בבניין ישן בשכונת גילה שבירושלים, נהפך סכסוך שכנים ממושך בשנים האחרונות למאבק עקרוני על זכויות קניין, תום לב, והגבולות שבין אינטרס אישי לאינטרס ציבורי. הכל החל כשהתובעים, קבוצת דיירים מבניין ברחוב מבוא הקינמון 3, גילו כי אחת השכנות, בעלת דירה בקומת הקרקע, וחתנה, ביצעו עבודות בנייה נרחבות בחדר ההסקה ובחצר הבניין - שטחים שמוגדרים רכוש משותף. לטענתם, הבנייה נעשתה ללא הסכמה, ללא היתר תקין, ותוך השתלטות על שטח שנועד לשמש את כלל הדיירים.
הנתבעים, מצדם, טענו לכל אורך הדרך כי פעלו כחוק. לדבריהם, הבנייה בוצעה מכוח היתר בנייה שניתן להם בספטמבר 2017 לאחר פרסום כדין, ולדיירים הייתה הזדמנות להתנגד. “איש מהם לא טרח להגיש התנגדות, וכעת, אחרי שנים, הם מנסים להלביש את טענותיהם בגלימה של צדק”. הם טענו, והוסיפו כי הסיבה האמיתית להגשת התביעה נעוצה ברצונם של הדיירים לקדם פרויקט תמ״א 38 בבניין - מהלך שמחייב את הריסת תוספת הבנייה.
אלא שבית המשפט בחר להעמיד דברים על דיוקם. “גם אם נכון שפרויקט תמ״א 38 היווה חלק משיקולי התובעים,” כתב השופט איתן כהן, “אין בכך כדי לפגום בזכותם לתבוע את השבת רכושם. תובע אינו חייב להראות מניעים ‘טהורים’ או ‘אלטרואיסטיים’ כדי לזכות בהגנה משפטית על זכויות הקניין שלו". בכך למעשה, העביר בית המשפט מסר חד וברור: הזכות הקניינית עומדת בפני עצמה, ללא קשר למניעים הכלכליים של בעליה.
“השתלטות על רכוש משותף אינה הרחבת דירה”
בפסק הדין נקבע כי הנתבעים פעלו שלא כדין כשסיפחו לעצמם שטח של כ-110 מ״ר מהרכוש המשותף. שטח זה כלל את חדר ההסקה, חלק מהחצר הצפונית של הבניין, ואף נבנו עליו מדרגות ויחידות דיור נפרדות להשכרה. השופט כהן ציין כי מדובר בבנייה נפרדת ומנותקת מדירת הנתבעת, ולא ב“הרחבת דירה” כמשמעה בחוק המקרקעין. “ברי שבמקרה שלפניי לא עמדה הנתבעת בתכלית הקבועה בחוק - ‘הרחבת אותה דירה’,” כתב השופט בהכרעתו. “מדובר בבנייה חדשה ברכוש המשותף שתכליתה הוספת יחידה להשכרה שממנה מפיקה הנתבעת רווח".
- דייר סיפח את החצר - השכנים התנגדו; מה קבע בית המשפט?
- שינוי גישה בבתי המשפט בנוגע לפלישה לקרקעות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המשמעות המשפטית של הקביעה הזו היתה מכרעת: הרחבת דירה מותרת בהסכמת רוב של 75% מבעלי הדירות, אך כל שימוש ייחודי ברכוש המשותף מחייב הסכמה של כלל בעלי הדירות. “במעשיהם, בנו הנתבעים ברכוש המשותף, ובכך גזלו חלק ממנו מכלל הדיירים וצירפו אותו לרכושם הפרטי. כדי להכשיר מעשה מעין זה יש צורך בהסכמה מפורשת של כל בעלי הדירות - שלא ניתנה במקרה שלפנינו". כתב השופט בפסק הדין שפורסם.
