ביהמ"ש העליון: יש להקדים פניה לרשות מנהלית בטרם הגשת תביעה ייצוגית נגדה
“שש שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
ויקטוריה בלייבה עבדה לילות ארוכים במאפייה בדרום, בלי תלושי שכר אמיתיים, בלי פנסיה ובלי תוספת שכר עבור עבודתה בלילה. אחרי שש שנים של עבודה מפרכת, היא הגישה מכתב התראה והתפטרה. בית הדין קבע: מדובר בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה יותר מ-390 אלף שקל. “התובעת
הועסקה שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות”, כתבה השופטת רינת סיני־אלוש בהכרעתה
היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.
בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.
“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"
בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- העובד טען שהוא חולה, נתפס בתערוכת נחשים - ובכל זאת יפוצה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.
בנק ישראל יפוצה ב-240 אלף שקל עקב זיוף שטרות
פרשת זיוף השטרות שהחלה במכירה חשאית לסוכן משטרתי מסתיימת בפסק דין אזרחי נוקב. השופטת מיקה בנקי הטעימה כי כל צד של שטר מהווה יצירה עצמאית המוגנת בזכות יוצרים, וכי פעולות הזיוף פגעו בליבת תפקידו של הבנק. בהליך שנגרר מהכרעת הדין הפלילית, נפסק כי הנתבע
ישלם לבנק ישראל פיצוי גבוה ללא צורך בהוכחת נזק. היקף התהליך היצירתי וההשקעה בעיצוב השטרות עמדו במרכז טענות התובע, ובית המשפט קיבל אותן במלואן
הבוקר שבו נתפסו השטרות המזויפים היה שגרתי לחלוטין עבור בתי העסק שקיבלו אותם. רק בהמשך התברר כי אותם פיסות נייר צבעוניות, שנראו כמו שטרות רשמיים לכל דבר, היו למעשה פרי מלאכתו של אדם אחד, יוסף דהן, שבמשך חודשים ייצר, העתיק, הדפיס ומכר שטרות מזויפים בערכים שונים. המקרה, שהחל כסיפור פלילי של זיוף כסף ושימוש בו, הוביל כעבור זמן מה גם לתביעה אזרחית חריגה: בנק ישראל, הגוף היחיד במדינה שמוסמך להנפיק שטרות, דרש פיצוי כספי בשל הפרת זכויות היוצרים על השטרות עצמם.
בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בירושלים על-ידי השופטת מיקה בנקי, נקבע כי דהן יידרש לשלם לבנק ישראל פיצוי בסכום כולל של 240 אלף שקל, במסגרת תביעה נגררת לפלילים שנולדה לאחר שהוא הורשע בתיק הפלילי (ת"פ 37293-06-18). ההרשעה, על-פי הודאתו, כללה זיוף שטרי כסף, החזקת חומר לזיוף שטרות ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות. מדובר בתביעה מסוג שאינו שכיח: פיצוי סטטוטורי לפי חוק זכות יוצרים, ללא צורך בהוכחת נזק ממשי.
כבר בראשית פסק הדין הובהר כי, "התביעה האזרחית הכספית נגררת לפלילים לאחר הרשעת הנתבע בזיוף שטרות כסף ושימוש בהם". למעשה, שאלת האחריות כלל לא התעוררה בהליך האזרחי, שכן סעיף 42ד' לפקודת הראיות קובע שממצאי ההליך הפלילי מחייבים גם בהליך האזרחי. דהן הודה בעובדות כתב האישום, הורשע על פי הודאתו, ולא ביקש לסתור דבר. בית המשפט הבהיר כי בנסיבות האלה ההתמקדות היחידה שנותרה היא בשאלת שיעור הפיצויים. ההליך האזרחי עצמו נוהל בנסיבות מורכבות. דהן התייצב לשני דיונים ללא ייצוג משפטי, טען שהוא ממתין למינוי עורך דין מטעם הסיוע המשפטי, אך בפועל לא הגיש את ראיותיו ולא את סיכומיו. לבסוף, לאחר דחיות והתראות, החליטה השופטת בנקי כי אין מנוס ממתן פסק דין על בסיס החומר הקיים בלבד.
תהליך "מורכב ועתיר משאבים"
מרכז הכובד של התביעה היה הטענה כי בנק ישראל הוא בעל זכויות היוצרים בשטרות הכסף, וכי זיופם מהווה פגיעה בזכות זו. בנק ישראל הציג בהליך תשתית נרחבת ומפורטת על תהליך עיצוב השטרות, תהליך שלדברי הבנק היה "מורכב ועתיר משאבים". בתצהירו של מנהל היחידה לתפעול מזומנים בבנק ישראל, רועי גרוס, פורט כי עיצוב השטרות נבחר במסגרת תחרות פומבית שבה השתתפו יותר מ-80 אמנים ומעצבים גרפיים, שהגישו יותר מ-100 הצעות. לאחר בחירת העיצובים, עברו השטרות התאמות מקצועיות, שילוב אמצעי ביטחון ואלמנטים ויזואליים, עד שאושרו על-ידי המועצה המנהלית של הבנק וממשלת ישראל.
- עקב מסמך מזויף: בנק לאומי יקבל פיצוי מהמדינה
- מילאנו נגד פריז: תביעה נגד יבואנית בגדים בטענה להפרת קניין רוחני
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בנקודה הזו הדגישה השופטת כי הזכויות הקנייניות, לרבות זכות היוצרים בעיצוב, שייכות לבנק ישראל בלבד - הן מכוח החוק והן מכוח ההתקשרות עם המעצבת. לכן, עצם העתקת העיצוב והדפסתו מהווה הפרת זכות היוצרים, ללא קשר לעבירת הזיוף הפלילית.
