אחריות שילוחית על אמצעי תקשורת למעשי העיתונאי? פסיקה בעייתית
בית המשפט הטיל על גלי צה"ל את האחריות למעשיה של הדס שטייף בפרשת אפי נוה. המטרה ראויה - הגנה על עיתונות חוקרת - אך התוצאה עלולה להיות הפוכה
האם בית המשפט המחוזי מרכז מרחיב את ההגנה על עיתונאים תוך הגדלת החשיפה של אמצעי התקשורת? זוהי השאלה המתעוררת למקרא פסק דינו של סגן נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, אורן שוורץ, בתביעתו של אפי נוה נגד הדס שטייף. בהחלט סביר שהתיק יגיע לבית המשפט העליון, ושם תיקבע הלכה מחייבת; בינתיים ראוי לבחון את פסיקתו של שוורץ.
הדס שטייף וגלי צה"ל יפצו את אפי נוה ב-450,000 שקל על הפריצה לטלפון
ראש לשכת עורכי הדין לשעבר תבע את מי שהייתה כתבת הפלילים של גלי צה"ל, בעקבות הפריצה לטלפונים שלו שחוללה את פרשת "מין תמורת מינויים". שוורץ קיבל עקרונית את התביעה בקובעו, כי שטייף היא שחוללה את הפריצה שכנראה היה לה גם נופך פלילי, ולכן היא אחראית לפגיעה הקשה בפרטיותו של נוה. הוא חייב אותה בתשלום של 450,000 שקל (נוה תבע 7 מיליון שקל) - ואז הטיל על גלי צה"ל אחריות שילוחית, מה שאומר שקופת המדינה תשא בפיצוי.
בסיס קביעתו של שוורץ הוא בסעיף 13 לפקודת הנזיקין: "לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו - (1) אם הרשה או אישרר את המעשה; (2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו; אולם -... רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה, אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד". בעברית פשוטה: המעסיק נושא באחריות גם אם העובד פעל בצורה בלתי נאותה.
בשנת 2015 קבע השופט יצחק עמית מתי לא תוטל אחריות שילוחית במקרה של ביצוע לא-נאות: "בבואנו לקבוע האם מעשיו של העובד בוצעו במסגרת תפקידו, או שמא חורגים הם מהרשאת המעביד כדי כך שניתן לפטור את המעביד מאחריות שילוחית, ניתן להשתמש במספר אינדיקציות, ובין היתר: המטרה המנחה את העובד, ובכלל זה, האם מטרת העובד הייתה לבצע דבר עבירה; הרשעה בפלילים ואופי ההרשעה; וכן שיקולי מדיניות משפטית".
שיקולי המדיניות
שטייף ביצעה פעולה בעלת נופך פלילי, שלא הייתה המניע למעשיה אלא תוצאה אגבית של עבודה עיתונאית במסגרת גלי צה"ל. היא קיבלה חסינות מהעמדה לדין, ממשיך שוורץ, מה שתומך בהטלת אחריות שילוחית על גל"צ. זאת, למרות שאנשי התחנה לא ידעו שמקור המידע הוא בפריצה בלתי חוקית לטלפונים של נוה. שיקולי המדיניות מורכבים יותר, הוא מסביר:
"מצד אחד, אין זה ראוי כי המדינה תישא באחריות למעשי עיתונאי שחורגים מסטנדרט הפעילות המקובל ואף שאינם מתיישבים עם כללי האתיקה... מאידך, גלי צה"ל עשתה שימוש חדשותי במידע שהופק במסגרת המשדר המיוחד (אם כי הגורמים האחראים מטעמה לא היו מודעים לאופן הפקת המידע). בהקשר זה לא ניתן להתעלם מההישג העיתונאי ששטייף הביאה לתחנת גלי צה"ל בהיבט החדשותי".
מסקנתו של שוורץ היא: "בהתנהגות עוולתית ישירה יש יסוד של אשם. לעומת זאת בהטלת אחריות שילוחית אין יסוד של אשם, אלא מדובר בפעולה שנעשתה לטובת המעסיק. בענייננו מדובר בממד החדשותי שהיה בלב-ליבה של העשייה העיתונאית של שטייף. לפיכך אני סבור כי שיקולי מדיניות שתומכים בקיומה של עיתונאית תחקירים חופשית וחזקה מוליכים למסקנה, כי במקרה ייחודי זה יש להכיר באחריות שילוחית של המדינה לפעילותה של שטייף, גם בהתחשב בכך שמדובר בביצוע לא נאות של התפקיד וגם אם מדובר בעשייה בעלת נופך פלילי. הותרת עיתונאים חוקרים ללא כיסוי מצד המעסיק (גם אם הם שגו באופן בו התנהלו) עלולה לגרום לפגיעה קשה בקיומה של עיתונאות חוקרת".
לדברי שוורץ, "הרחבת מעטפת ההגנה לעיתונאי חוקר, גם אם שגה באופן עבודתו, עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי בשמירה על חופש העיתונות", עליה אמר עמית בפסק דינו בנושא החיסיון של עמרי אסנהיים: "חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת נגזרים מהזכות החוקתית לחופש הביטוי, שבתורה הינה זכות-בת של הזכות החוקתית לכבוד האדם... חופש העיתונות הוא ערך מוגן, אינטרס ציבורי שיש להתייחס אליו כשיקול כבד משקל".
- הדס שטייף וגלי צה"ל יפצו את אפי נוה ב-450,000 שקל על הפריצה לטלפון
- ביה"ד: ברדוגו הגיש תביעה נגד גלי צה"ל בחוסר תום לב קיצוני ביותר
נסכם: שוורץ אמנם אומר שמדובר במקרה ייחודי, אך סבור שמבחינת שיקולי מדיניות רוחביים - יש להטיל אחריות שילוחית על אמצעי תקשורת כאשר עיתונאי פועל בצורה בלתי חוקית. זאת, כדי להגן על עיתונאים חוקרים ולשמור על חופש העיתונות. במילים אחרות: העיתונאי יידע שמעסיקו ישלם ולכן יפעל בצורה חופשית.
שיק פתוח לעבריינות?
זוהי מסקנה בעייתית. ראשית, חופש העיתונות אינו כולל חופש עבריינות, ואם עיתונאי ביצע עבירה - עליו לתת את הדין במישור הפלילי ובמישור האזרחי. שנית, המשמעות עלולה להיות מתן שיק פתוח לעיתונאים לעבור על החוק (כמו שטייף), מתוך ידיעה שאמצעי התקשורת הוא שישא באחריות במישור הכספי. שלישית, מדוע שאמצעי התקשורת ישלם על מעשה שעליו כלל לא ידע ואותו לא אישר, לא מראש ולא בדיעבד? רביעית, לקביעה זאת עלול להיות דווקא אפקט מצנן שיפגע בחופש העיתונות: אמצעי התקשורת ידרשו לדעת מיהו מקור המידע ויחששו מפרסומים שעלולים לסבך אותם (גם אם שלא בצדק).
לכן נראה, שפסיקה נכונה צריכה להבהיר שאמצעי תקשורת לא ישא באחריות למעשה פלילי של עיתונאי - כל עוד לא יוכח שהוא אישר אותו מראש או לכל הפחות ידע עליו בדיעבד. אפשר לסייג את הקביעה הזאת בחובתם של אמצעי התקשורת להבהיר בכתב לעיתונאים מהם גבולות המותר והאסור בעבודתם.
כל עוד קביעתו של שוורץ בתוקפה (זו אינה הלכה תקדימית מחייבת, אך היא מנחה את בתי משפט השלום), רצוי גם שאמצעי התקשורת יבהירו בהסכמי העבודה של העיתונאים, שיינתן להם גיבוי כל עוד לא יפעלו בניגוד לכללים המחייבים (ניתן לכלול בהם, על פי הסכמת הצדדים, רק את החוק או גם את כללי האתיקה והנחיות המעסיק). זהו האיזון הנכון בין עיתונות חופשית לשלטון החוק ובין ההגנה על עיתונאי מקצועי לשמירת האינטרסים של אמצעי התקשורת.
