עמ"ה 401/02 דורפרברגר שלמה נ. פקיד שומה חיפה

חברת שלמה דורפברגר בע"מ (להלן - החברה המקורית), הוקמה ב-9.1.1992. המערער היה בעל מניות בשיעור של 99% בחברה המקורית. לבת זוגו של המערער הייתה מניה אחת בחברה. החברה עסקה בעיקר בעבודות של אחזקה, שיפוצי בנייה, פיקוח ותכנון וצברה רווחים נאים.

ביום 8.5.2000 פרסמה הוועדה הציבורית לרפורמה במס הכנסה (ועדת בן בסט) את המלצותיה בדבר רפורמה במס. לענייננו, המליצה הוועדה להעלות את שיעור המס על הכנסת יחיד מרווחים ראויים לחלוקה מ-10% ל-25%.

ביום 23.10.2000 יוסדה חברה חדשה בשם ש' דורפברגר בע"מ (להלן - החברה החדשה). בעל המניות היחידי בחברה החדשה הוא המערער. ביום 28.10.2000 נערך הסכם בין החברה המקורית לחברה החדשה, על פיו העבירה החברה המקורית לחברה החדשה את כל פעילותה.

ביום 24.12.2000 הוחלט בחברה המקורית על פירוק מרצון ועל חלוקת דיבידנד למערער ולבת זוגו. מן הסכום שלגביו הוחלט על חלוקת דיבידנד נוכה מס במקור בשיעור של 10%, כמס המתחייב לגבי חברה בפירוק.

כיום למערער 100 מניות בחברה החדשה מתוך 134, ולבנו שרון 34 מניות.

המחלוקת מתמקדת בשאלה אם הפעולות בהן נקט המערער – פירוקה של החברה המקורית, משיכת רווחים בשיעור מס נמוך והקמת חברה חדשה - הן בגדר עסקה מלאכותית, כהגדרתה בסעיף 86 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן - הפקודה). אם התשובה חיובית, אזי מוסמך המשיב להתעלם מעסקאות אלה.

בית המשפט המחוזי בחיפה פסק

הסדר המיסוי בפקודה, עד לתיקון 132, הבחין בנושא שיעור המס החל על בעל מנייה, בין חלוקת דיבידנד, שאז שיעור המס עמד על 25% לבין שיעור המס החל על רווחים צבורים של חברה שלא חולק בגינם דיבידנד, ועליהם שיעור המס הועמד על 10% (מקרה בו נישום איננו מקבל דיבידנדים אלא מוכר מניותיו עם רווחים צבורים ומשלם מס רווח הון).

החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (תיקון מס 132), התשס"ב-2002, השווה בין שני המצבים, באופן ששיעור המס על "רווחים הראויים לחלוקה" הועמד על 25% בדומה לשיעור המס המוטל על דיבידנד, ואולם זאת בהתייחס ל"רווחים הראויים לחלוקה" שנצברו לאחר המועד הקובע, 31.12.2002. עד לאותו מועד נותר בעינו שיעור מס של 10%.

על רקע ההסדר החקיקתי האמור, מתעורר הצורך להבחין בין תכנון מס לגיטימי לבין תכנון מס שאינו לגיטימי, ובהקשר לכך, אם פירוק החברה המקורית היא עסקה מלאכותית.

סמכותו של פקיד השומה ואולי אף חובתו של פקיד השומה, היא לברור את תכנון המס שהוא ניצול בלתי לגיטימי לזכות בהפחתת מס, ולהעדיף את האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, גביה המבוססת על שוויוניות וצדק. מבחן העזר שהפסיקה בחרה לצורך כך הוא "הטעם המסחרי".

בענייננו, לא עומד כל "טעם מסחרי" מאחורי הפירוק מרצון, וממילא המטרה היחידה היא הפחתה בשיעור המס. מטרה זו כמטרה יחידה או עיקרית הופכת את הפירוק מרצון לעסקה מלאכותית.

טענת המערער הייתה שעמדו בפניו מספר מטרות עסקיות וזאת החל משנת 2000: שילוב הבן שרון בעסקיו, כאשר השילוב צריך היה להתבצע באופן הדרגתי; התמחות בפעילות הנוגעת לעסקי בניין ממש; חלוקת רווחי החברה המקורית שנצברו לשנת המס 2000, באופן שהבן שרון לא יזכה בנתח רווחי העולה על חלקם של הילדים האחרים של בני הזוג. למימוש מטרות אלה החליט על פירוקה של החברה המקורית והקמת חברה חדשה. אלא שטענות המערער אינן עולות מן המסכת הראייתית שהוצגה.

קיימת זהות מוחלטת בין הפעילות של החברה החדשה לזו שהייתה בחברה המקורית, אותם עובדים, אותה הנהלה, הסבת חוזים, לקוחות זהים וכיוצ"ב. החברה המקורית העתיקה את פעילותה לחברה החדשה, כך גם הציוד, כלי הרכב ורוב העובדים, שלהם לא שולמו פיצויי פיטורין (אלה שולמו רק למערער ולבנו). כל הפעילות של החברה המקורית הועברה למעשה לחברה החדשה.

החברה המקורית צברה רווחים ראויים לחלוקה בסכומים נכבדים. החברה החדשה באה למעשה בנעליה של החברה המקורית, הן מבחינת מטרותיה, הן מבחינת מיקומה, העובדים והפרויקטים, לרבות ההתחשבנות עם הספקים השונים. אף לא היה ביטול פורמאלי של חוזים קיימים או פירעון מלא של התחייבויות קיימות על ידי החברה המקורית. פירוק כזה, אשר נטען כי בא למנוע העברת מניות לבן או מניעת רווחים ממנו, לא היה הכרחי לצורך המטרה "העסקית" הנטענת.

הפירוק של החברה המקורית לא נעשה, אלא לצורך קבלת ההטבה של ההפחתה במס. לפיכך, רשאי היה המשיב להתעלם מעסקה זו.

הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪.

ניתן ביום: 27.2.2006 בפני: כבוד השופטת ש' וסרקרוג.

ב"כ המערער: עו"ד רועי פלר; ב"כ המשיב: עו"ד ערן רזניק, פמ"ח.